כיצד בדקנו אלפי כותרות ב- 48 שעות?

עיתונות אזרחית פוגשת עיתונות נתונים – מאחורי הקלעים של בדיקת “העין השביעית” ו”קרן התחקירים” את סיקור נתניהו באתר “וואלה” • הירתמות של למעלה מ- 50 מתנדבים, במודל של עיתונות ציבורית, עמדה מאחורי הניתוח הכמותי של אלפי כותרות ראשיות בזמן קצר

| ניר בן-צבי, קרן התחקירים |

קח הטבות רגולטוריות בשווי מיליארד שקל, תן סיקור מיטיב באתר האינטרנט שלך. כך בתמצית מתארת המשטרה את חשדותיה נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו ונגד איל ההון שאול אלוביץ’, בעל השליטה בבזק ובאתר “וואלה”. הטייה בסיקור יכולה להיות עניין מורכב וסמוי מהעין – למשל בהוראה על מה לא לכתוב או בצנזורה עצמית של עיתונאים, אבל הדעת נותנת שיהיה לה גם חלק גלוי – במה שכן התפרסם. כשמדובר בעיתון דפוס, קל יותר ללכת לספרייה ולבדוק את לפני הקלעים של הההטייה, אולם מה עושים כשמדובר באתר אינטרנט?

דפי האתר אמנם אמורים להיות זמינים, אך אין ערובה לכך שתוכנם לא השתנה או שנמחקו כליל. מעבר לכך, דפי הבית, המקבילה של דפי השער העיתון, אלו המהווים את חלון הראווה של האג’נדה הגלויה והסמויה, כלל אינם נשמרים מלכתחילה. על מכשלה זו התגברנו באמצעות מאגר הנמצא בידי “העין השביעית”, ובו מתועדות כל הכותרות הראשיות באתר “וואלה” בחודשים שקדמו לבחירות לכנסת ה-20, תקופה שהדעת נותנת שתהיה קרקע פורייה להטייה פוליטית. במטרה לבחון את הטענות שנשמעו אודות הטיית הסיקור בוואלה לטובת ראש הממשלה, החלטנו לעבור ידנית על כל הכותרות ולבדוק את העמדה (סנטימנט) שהובעה בהן כלפי נתניהו ומשפחתו. האתגר נבע מהיקף החומר: כ-15,000 כותרות.

ההחלטה הראשונה והמשמעותית ביותר שקיבלנו הייתה לפנות למודל של עיתונות ציבורית (Civic Journalism) כדי לקטלג את הכותרות. לשם כך פנינו לתומכי “קרן התחקירים” ו”מאה ימים של שקיפות” וביקשנו מהם עזרה ב”סינון חומר הקשור לתיק 4000″, עם דרישה להתחייבות לשעתיים של עבודה לכל הפחות. בתוך 24 שעות התנדבו למשימה למעלה מ-80 איש כאשר 50 מהם אכן השתתפו בפועל, בתהליך שהסתיים כולו בתוך שלושה ימים. בהזדמנות זו נרצה להודות לעשרות המתנדבים שתרמו מזמנם לפרויקט.

חלק קטן מתומכי קרן התחקירים

החלטה נוספת שהתקבלה בראשית הדרך היתה לצמצם את היקף החומר שיעבור סינון ידני, על-ידי התמקדות רק בכותרות שהופיעו בכל שעה עגולה ומחיקת כותרות שהופיעו מחוץ לשעות השיא (23:00 – 05:00). מהלך זה צימצם את כמות הכותרות פי חמישה. בנוסף, העברנו את הקבצים – שהיו בפורמט HTML ללא עיצוב – דרך סקריפט (שנכתב בידי מתנדב בעל מומחיות רלוונטית) שהפך אותם לפשוטים יותר לקריאה.

בשלב זה חולק החומר למקבצים של 100 כותרות. כל מקבץ נמסר לטיפולם של שניים או שלושה מתנדבים שונים, בכדי לאפשר השוואה בין התוצאות. לכל מתנדב נשלח מייל עם הנחיות זהות לסינון החומר (אותן תוכלו לקרוא פה) וכן המקבץ עליו הוא אחראי. המתנדבים התבקשו למלא טופס משוב בעבור כל כותרת שהתוכן שלה הובן בידיהם כ”פוליטי”. במידה והכותרת עסקה בראש הממשלה נתניהו – גם להגדיר את הסנטימנט בה – חיובי, שלילי או ניטרלי.

הנחיות למתנדבי סינון החומר

בשל אחוזי ההשתתפות (60%), טעויות הזנה שנוקו ואלמנט של מקריות – כ-70% מהכותרות נסרקו לבסוף בידי אדם אחד והיתר בידי שניים או יותר. בעבור כותרות שנסרקו בידי אדם בודד, ביצענו דגימה של התוצאות לאימות דיוק הנתונים. בעבור כותרות שנסרקו בידי יותר מאדם אחד, ביצענו “בדיקת הסכמה”: במידה והבודקים הסכימו על הסנטימנט (מה שקרה בכ-60% מהמקרים), נבחרה התוצאה המוסכמת. במידה ולא היתה הסכמה, נסרקה הכותרת בידינו בשנית לבחירת העמדה המדויקת יותר.

במקביל, גם כן בעזרת מתנדב מקצועי, בנינו מאגר מידע גולמי אליו הוכנסו כל הכותרות מתקופת הזמן המדוברת (כאמור, כ-15,000 שורות). באמצעות המאגר חיפשנו כותרות “חשודות” בהתבסס על מטא-נתונים (אורך חיי הכותרת, כמות הפעמים שהוחלפה, האנשים שמוזכרים בטקסט וכו’) וכן ביצענו השוואות בשינויים שהתבצעו בתוכן בפועל.

בהמשך לנכתב בתחילת המאמר, חשוב להזכיר את המגבלות הברורות של התהליך הכמותי שביצענו: ראשית, הוא מתייחס רק למה שפורסם בפועל בכותרת הראשית של “וואלה” ולא לידיעות שנדחקו בתחתית הדף או לא פורסמו כלל. כמו כן, הסיווג התמקד בכותרת בלבד – ולא בתוכן הכתבה או בתמונות שהתלוו אליה (דיווחים קודמים הצביעו על התמונות כזירת התערבות מרכזית). עוד ראוי להוסיף כי הבדיקה הכמותית שערכנו חסרה אלמנט השוואתי (לאתרים אחרים) ועל כן היא עשויה לפספס את הדקויות שבסיפור שמאחורי כל כותרת.

בחודשים הקרובים נשאף להרחיב את העבודה העיתונאית מבוססת-מידע (Data Journalism) על מאגרי מידע דומים, של כותרות אתרי החדשות בישראל.

לכתבה הראשית: בדיקת “העין השביעית” ו”קרן התחקירים”: היחס לנתניהו במערכת הבחירות של 2015 בכותרות הראשיות באתר “וואלה” היה מאוזן עם נטייה חיובית • עורכים באתר מעידים: מאבק בין המערכת העיתונאית ללחצים מצד בעל השליטה, שהתגברו אחרי נצחון נתניהו בבחירות

תחקיר: איך נראה “תיק 4000” בזמן אמת?

ארכיון הכותרות הראשיות באתר “וואלה” במערכת הבחירות של 2015 מגלה: היחס לנתניהו היה מאוזן עם נטייה חיובית • עורכים באתר מעידים על מאבק בין המערכת העיתונאית ללחצים מצד בעל השליטה, שהתגברו אחרי נצחון נתניהו בבחירות • בדיקת “העין השביעית” ו”קרן התחקירים”

| אורן פרסיקו ושוקי טאוסיג (העין השביעית), ניר בן-צבי (קרן התחקירים) |

אתר “וואלה” סיקר את מערכת הבחירות האחרונה בצורה מאוזנת, כך עולה מבדיקה מקיפה שערכו “העין השביעית” ו”קרן התחקירים”. שיחות עם עיתונאים שעבדו באתר בזמן אמת מעלים כי איזון זה היה תוצאה של מאבק תמידי בין המערכת העיתונאית לבין הלחצים שהפעיל בעל השליטה באתר, באמצעות המנכ”ל.

בשלהי שנת 2015 פרסם גידי וייץ כתבת תחקיר ב”הארץ” לפיה אתר “וואלה” פועל בשירות נתניהו ובמקביל פועל נתניהו בשירות בעל השליטה באתר, שאול אלוביץ’. טענות אלו נחקרות בחודשים האחרונים על ידי משטרת ישראל. לאחרונה פירסמו אתר “מידה” ואלי ציפורי ב”גלובס”, כי “וואלה” היה דווקא עוין כלפי נתניהו.

כעת, בדיקה מקיפה של כלל הכותרות הראשיות שפורסמו באתר “וואלה” בחודשים שהובילו לבחירות, מעלה כי הסיקור של נתניהו במהלך המירוץ לבחירות ולראשות הממשלה לא היה מוטה באופן בוטה נגד נתניהו כמו באתר ynet אך גם לא מוטה באופן בוטה בעדו כמו ב”ישראל היום”, אלא מאוזן יחסית עם נטיה קלה לצד החיובי. יחד עם זאת, איזון זה לא היה תוצאה של מדיניות עריכה מסודרת אלא מעין שיוויון שנכפה על שני כוחות מרכזיים שפעלו מאחורי הקלעים של אתר החדשות – עיתונאים באתר מחד והנהלתו מאידך.

וואלה היום?

בשני לדצמבר 2014 פיטר ראש הממשלה בנימין נתניהו את השרים ציפי לבני ויאיר לפיד ומערכת הבחירות לכנסת העשרים הפכה לעובדה מוגמרת. מאותו היום, ועד לפתיחת הקלפיות ב-17 למרץ 2015, התנהל מרוץ יצרי ורב מהפכים שבו, כך אנחנו יודעים היום, היה לתקשורת חלק מכריע. “ישראל היום”, “ידיעות אחרונות” ואתר “וואלה” לא היו רק כלי תקשורת שסיקרו את המערכת הפוליטית, הם הפכו לחלק ממנה.

“ישראל היום” היה אחת הסיבות לבחירות. פחות מחודש לפני שנתניהו פיטר את לבני ולפיד התקבלה בכנסת בקריאה טרומית הצעת “חוק ישראל היום”. “פירקתי את הממשלה והלכתי לבחירות לכנסת”, הצהיר לימים נתניהו, “בין השאר בגלל החתרנות מתוך הממשלה להעביר את החוק”. הניסיון של ראש הממשלה לשלוט בתכני “ידיעות אחרונות” הוביל להמלצת המשטרה להעמידו לדין. עם זאת, הסיכום בין נתניהו ומו”ל “ידיעות אחרונות” ארנון (נוני) מוזס שעומד במרכז “תיק 2000″, סיקור חיובי ב”ידיעות אחרונות” תמורת פגיעה בהפצת “ישראל היום”, לא התממש וקבוצת התקשורת של מוזס תקפה בחריפות את נתניהו בשבועות שהובילו לבחירות. הניסיון לשלוט גם בתכני “וואלה” הוביל אף הוא את המשטרה לחקור את נתניהו. אך האם במקרה הזה התממשה העסקה?

על פי התחקיר של וייץ ב”הארץ”, הנשען על מקורות באתר ולא על בדיקה שיטתית של תכניו, עובדים באתר הונחו לפעול לטובת נתניהו בשלל דרכים. הלחץ, כך כתב וייץ, הורגש לפני, ועוד יותר אחרי, הבחירות האחרונות לכנסת, כשנתניהו החזיק בתיק התקשורת ובכוח הישיר לשנות את גורל הרפורמות שישפיעו על הכנסות בזק שבשליטת אלוביץ’. “וואלה” הפך ל”אתר הבית של נתניהו”, קבע “הארץ”.

באתר “מידה” הגיעו למסקנות הפוכות משל וייץ, אך על סמך בדיקה של פרסומים נבחרים בלבד, וללא שיחות עם עיתונאים שעבדו ב”וואלה”. לפי הבדיקה של גלעד צוויק, 17 מתוך 23 מאמרי הדעה על נתניהו שפורסמו באותה תקופה היו שליליים. עוד נטען כי גם הדיווחים החדשותיים ב”וואלה” בימי טרום הבחירות אהדו בעיקר את יריבי נתניהו, אולם טענה זו לא לוותה בנתוני בדיקה שיטתית.

ב”גלובס” פורסם טור של ציפורי, בו כתב כי סקר בעצמו כותרות של “קרוב ל-4,000 כתבות ודעות ב’וואלה’ שיש בהם אזכור של השם נתניהו בין 2015 ל-2016”, ולא מצא “עדות מוחצת” ל”סיקור מלטף באופן קיצוני” של נתניהו. ציפורי לא פירט כיצד בדיוק ביצע את הסקירה והוסיף גם הסתייגות: “הבדיקה שלי לא הביאה בחשבון את הידיעות שלא פורסמו או רוככו, ואת מה שנקרא בעיתונות ‘היררכיית הידיעות’ או הדעות שפורסמו וגם את הדברים שלא פורסמו. כלומר, היכן בדיוק הן פורסמו – האם בדף הבית או במקום נידח באתר”.

היררכיית הידיעות

ואמנם, כשמדובר באתר אינטרנט, גם כאשר עורכים בדיקה שיטתית ולא מדגמית של כל הפרסומים בארכיון אודות דמות מסוימת, קשה ללמוד על היחס שזו קיבלה בזמן אמת מעורכי האתר. חשיפתה והשפעתה של ידיעה שניצבת בכותרת הראשית של אתר במשך שעות ארוכות גדולות לאין שיעור מאלו של ידיעה שמגיעה לכותרת הראשית לרגע קל ואז נעלמת היישר לארכיון, ובוודאי יותר מידיעה שכלל אינה מגיעה לכותרת הראשית.

כדי לבחון את “היררכיית הידיעות”, ולשחזר את שיקולי העריכה של הסיקור המקוון, יש צורך להתבונן בעמודי הבית של האתר, כפי שנראו בזמן אמת. כך ניתן לדעת איזו ידיעה הגיעה לראש דף הבית, כיצד נוסחה הכותרת הראשית וכמה זמן נותרה עד שהוחלפה או שונתה. אלא שדפי בית של אתרים אינם נשמרים ואינם זמינים ברשת.

“העין השביעית” ו”קרן התחקירים” ביצעו בדיקה כזו, באמצעות תיעוד ארכיוני של דפי הבית של “וואלה” מאותה תקופה הנמצא ברשותנו. על האופן בו בוצעה הבדיקה ניתן לקרוא כאן. בחרנו לבדוק את התקופה שקדמה לבחירות, מתוך מחשבה שמערכת בחירות היא הזמן האולטימטיבי מבחינת הרצון הפוליטי להשיג סיקור מוטה.

בדיקה כמותית של כל הכותרות הראשיות באתר “וואלה” מה-2.12.2014, פיטורי השרים לבני ולפיד, ועד לפתיחת הקלפיות ב-17.3.2015, מעלה כי אין עדות להטיה מובהקת לטובת נתניהו. הסיקור בעיקרו חיובי יותר משלילי, אך לא במידה חריגה. רובו בכלל ניטרלי, כלומר אינו מאופיין בביקורתיות כלפי נתניהו אבל גם לא משרת אותו בצורה מובהקת. בדיקה השוואתית של אירועי מפתח במערכת הבחירות, שעל אודותיה מפורט בהמשך הכתבה, מעלה תמונה דומה.

בין ה-2.12 ל-17.3 (כולל) הופיעו באתר “וואלה” 327 כותרות ראשיות שונות שעסקו בעניינים פוליטיים. מתוכן למעלה ממחצית, 177 כותרות, התייחסו אל ראש הממשלה בנימין נתניהו. מבין הכותרות הללו 41 הביעו סנטימנט “שלילי”, 57 הביעו סנטימנט “חיובי” ואילו 79 הביעו סנטימנט “מאוזן”. במילים אחרות, נתניהו בוודאי לא סבל מ”וואלה” כפי שסבל כשגלש באתר ynet, אבל גם לא רווה ממנו נחת כפי שחש באותם הימים למקרא אתר “ישראל היום”.

מאזן האימה

מנכ”ל “וואלה”, אילן ישועה, שכיום מעיד נגד אלוביץ’ וטוען שזה לחץ עליו להטות את הסיקור לטובת נתניהו, הגיב בזמנו לכתבה של וייץ במילים: “לפני הבחירות היינו האתר, ואולי גם כלי התקשורת, הנקי ביותר”.

על פניו, הממצאים של בדיקת “העין השביעית” ו”קרן התחקירים” מאששים את רוח הטענה של ישועה, ואת הקביעות של “מידה” וציפורי לפיהן אתר לא היה שופר מובהק של נתניהו. אולם שיחות עם גורמים שעבדו ב”וואלה” באותה התקופה מבהירות כי תוצאה זו היתה פרי לחץ חיצוני מתמשך על עיתונאי האתר.

עורך לשעבר ב”וואלה” בתקופה הרלוונטית מספר בשיחה עם “העין השביעית” שהיו לחצים על המערכת במהלך המרוץ לבחירות, גם אם “לא עשו את זה מהמקפצה”. לדבריו, “אני יכול להבין למה לא רואים את זה במספרים. ממה שאני זוכר זה היה יותר בקטע של לעצור סיפורים לפני שהם עולים. והיתה בעיקר צנזורה עצמית של אנשים, שידעו מראש שאי אפשר לעלות עם משהו נגד ביבי, נגד שרה וכאלה”.

עורך אחר ב”וואלה” טוען באוזני “העין השביעית” כי בדסק הבחירות לא הורגשה שום הטיה בשל הוראות מגבוה. לדבריו, כפי שגם נטען בכתבה של וייץ, הלחץ להשפיע לטובת נתניהו גבר דווקא לאחר הבחירות. או כפי שהוא מנסח זאת: “בתקופה שבה פעל באתר דסק בחירות אני לא זוכר הטיה מהותית. דווקא אחרי הבחירות ‘קפץ לביבי הביבי’ והיו לחצים גדולים לגבי שרה, לגבי גיא אליהו ומני נפתלי וכולי. זה היה אז הרבה יותר מורגש”.

“אחרי בחירות 2015, כשנתניהו השתלט על משרד התקשורת, המצב החמיר”, מאשר גורם נוסף שעבד אז ב”וואלה”. “לפני הבחירות עוד היתה איזו תקווה במערכת, אבל אחרי הבחירות היתה המכה הרצינית”.

אירועי מפתח

לצד הבדיקה הכמותית של כל הכותרות הראשיות באתר בתקופת מערכת הבחירות, בוצעה גם בדיקה איכותית שהתמקדה בחמישה אירועי מפתח באותה תקופה: יום פיטורי השרים לבני ולפיד; מסיבת העיתונאים של הליכוד נגד V15; פרסום דו”ח מבקר המדינה על הוצאות מעון ראש הממשלה; נאום נתניהו בקונגרס האמריקאי; ועצרת הימין בכיכר רבין יומיים לפני פתיחת הקלפיות.

בכל אחד מהאירועים הללו נבדקו הכותרות הראשיות באתר “וואלה” כפי שהופיעו באתר אחת לרבע שעה. במקביל נערכה השוואה בין הכותרות הראשיות של אתר “וואלה” במהלך האירועים הללו לבין הכותרות הראשיות של יתר אתרי החדשות המרכזיים בישראל: mako, “ישראל היום”, ynet, “מעריב”, nana, “הארץ” ו-nrg.

הבדיקה האיכותית של חמשת אירועי המפתח בשבועות שלקראת הבחירות מעלה תמונה דומה למדי לזו שעלתה מהבדיקה הכמותית. הסיקור ב”וואלה” אמנם היה חיובי יותר מאשר בכלי תקשורת ששמו לעצמם כמטרה מוצהרת לסלק את נתניהו מהשלטון, כמו אתר ynet, אך האתר לא פעל בפועל ככלי תעמולה למען נתניהו והליכוד, כמו “ישראל היום” ו-nrg, ובהחלט ניתן היה למצוא גם מסגור שלילי של ראש הממשלה. על ממצאי הבדיקה האיכותית אפשר לקרוא בהרחבה כאן.

“הייתה מלחמה, היתה מלחמה כל הזמן, והמלחמה הזו, באופן אירוני, יצרה משהו מאוזן”, אומר ל”העין השביעית” גורם לשעבר ב”וואלה” שנכח במערכת בזמן אמת. “בבחירות 2015 המערכת כל הזמן גנבה סוסים. זו היתה הדינמיקה”, הוא מתאר את מערכת היחסים שנוצרה בין המערכת העיתונאית לבין הנהלת האתר, “גונבים סוסים עד שמגלים. לפעמים לא מגלים, לפעמים כן מגלים, לפעמים יש צעקות, לפעמים יש איומים. לפעמים אתה מקבל טלפון היסטרי, לפעמים מתווכח. ואיכשהו בסופו של דבר זה באמת יצר תמונה מאוזנת, מול ‘ידיעות’ שהיו בצד אחד ו’ישראל היום’ שהיו לגמרי בצד השני”.

כדוגמה לדינמיקה הזו מציין אותו גורם את העצרת שקיים השמאל בכיכר רבין, כעשרה ימים לפני הבחירות. במהלך העצרת נשא דברים מאיר דגן ובאתר “וואלה” עלתה כותרת עם ציטוט חריף מפיו (“אנו במשבר המנהיגות החמור מקום המדינה”). לדברי אותו גורם סביב אותה כותרת “היו צעקות, וצעקות מנגד”.

עיון בכותרות הראשיות שניתנו לעצרת מספק רמזים לדרמה שהיתה באותה העת במערכת “וואלה”:

כבר ב-20:45 דווח בראש דף הבית של אתר “וואלה” כי דגן דיבר בעצרת על “משבר מנהיגות חמור”, אולם באותה העת המידע נדחק לכותרת המשנה לראשית. בכותרת הראשית בחרו דווקא לדווח על כך שבעצרת השתתפו רבבות, מידע שבדרך כלל מפנה את מקומו ממרכז הבמה ברגע שהדוברים מתחילים לשאת דברים.

“וואלה”, 7.3.2015

רק לאחר כחצי שעה, ב-21:15, עלה לכותרת הראשית של האתר הציטוט מפי דגן. כעבור חצי שעה נוספת צורפה תגובת ח”כים מהליכוד לכותרת המשנה (“דגן פטפטן וחסר אחריות”) וכעבור דקות אחדות שונה נוסח התגובה (“דגן איש שמאל, חלק מקמפיין מתוזמר”). בשעת לילה הוחלפה הכותרת לדיווח על סיכום האירוע: “מפגן הכוח של השמאל – הצלחה חלקית בלבד”.

אותו גורם מציין עוד כי גם כשהיו לחצים להוריד כותרות ולשנותן, קשה היה לגורמים האינטרסנטים לחולל סיקור חיובי במיוחד לראש הממשלה נתניהו, פשוט מפני שלא היה מי שיסכים לבצע זאת עבורם. “הם מעולם לא הצליחו לשנות את האופי של כתבי המערכת”, מסביר הגורם. “אמיר תיבון, עמרי נחמיאס, טל שלו, הם לא אנשים שמזוהים עם הימין. זה לא כמו אנשים שכותבים ב’ישראל היום’. לא היה במערכת מי שיכתוב בעד נתניהו. המערכת היתה מערכת ליברלית ברובה”.

הגורם נוקב בצירופו של אראל סג”ל למערכת “וואלה” בינואר 2017 כאירוע שנועד להיות תחילתו של תהליך לשינוי אופיה של המערכת, ממערכת ליברלית לשמרנית יותר. אלא שתהליך זה נקטע באבו. יומיים לפני צירופו של סג”ל לצוות כותבי אתר “וואלה” חשף גיא פלג כי ארנון (נוני) מוזס, מו”ל “ידיעות אחרונות”, הוא “איש העסקים” שעומד במרכז תיק 2000. חשיפה זו, והחקירה המשטרתית של יחסים מושחתים בין ראש הממשלה לכלי תקשורת, שינו מהיסוד את החופש הפנימי שניתן למערכת “וואלה”. אלוביץ’ וישועה הבינו, ככל הנראה, כי להתערבות מצדם בתוכן עשויה להיות משמעות פלילית, ונסוגו. צירופו של סג”ל ל”וואלה”, במקום לסמן תחילתו של תהליך לשינוי האופי של האתר, סימן למעשה את סופו.

התחקיר שלנו על הון-שלטון-סביבה הוביל להצעת חוק (ועוד עדכונים + טיזר על העתיד לבוא)

אחרי חודשים ארוכים של עבודה, פרסמנו לפני מספר שבועות את התחקיר השני שאתם בחרתם: על הדלתות המסתובבות במשרד להגנת הסביבה שמשפיעות על הבריאות של כולנו | מאז פרסמנו חלק שני לתחקיר, דיברנו בטלוויזיה וברדיו והבאנו עוד שלל חומרים מעניינים על הנושא. היום – אנחנו מסכמים את הכל | בקרוב נפרסם גם את התחקיר השלישי שאתם בחרתם – על הלוביסטים.

כך ניסה בכיר במשרד להגנת הסביבה לסתום לי את הפה

בחלקו השני של התחקיר, הבאנו סיפור מזעזע על מנהל מחוז חיפה במשרד להגנת הסביבה שהגיש תביעת דיבה אישית באורך 136 עמודים נגד פעילת סביבה, תוך שהוא נעזר בעובדי המשרד הכפופים לו ובמידע פנימי בהכנת כתב התביעה. זוהי מעשיה מדהימה הכוללת ניגודי עניינים, נהיגה על אופנוע בשמורת טבע, מפקחים שאינם בעמדה לבצע את עבודתם ומחוז אחד שמחצית מעובדיו עזבו אותו בתקופה של שבע שנים. התביעה לא קיבלה את יומה בבית המשפט – כעת היא עומדת למשפט הציבור.

קרן נויבך, אורלי וגיא ועוד

פעם נוספת הוכחנו כי תחקירים עצמאיים שעוסקים בנושאים המעניינים את הציבור, בכוחם לעצב את סדר היום התקשורתי. פרסום מתואם של התחקיר אצל כל גופי התקשורת העצמאית המובילים הוביל לחשיפתו לכ- 200,000 אנשים ברשתות החברתיות – ובעקבות כך גם לראיונות אצל קרן נויבךאורלי וגיא ואפילו ברדיו החרדי “קול ברמה”.

זרקורים על דלתות מסתובבות ואינופגרפיקה

בשבוע שלאחר הוצאת התחקיר, הארנו בכל יום זרקור על בכיר אחר במשרד להגנת הסביבה שעבר לעבוד עבור החברות המזהמות. מנכ”לים, סמנכ”לים ודוברים – שקפצו מפיקוח ושמירה על הבריאות הציבורית, היישר לזרועות חברות כמו כי”ל, בז”ן ודור כימיקלים. בנוסף, את אלפי המילים של התחקיר סיכמנו גם באינפוגרפיקה אחת יפה.

תביעות השתקה, טורי דעה, הצעות חוק ו… האם אפשר גם אחרת?

פתרון אפשרי לתופעת הדלתות המסתובבות?

בעקבות התחקיר שלנו, חבר הכנסת דב חנין צפוי להגיש בימים הקרובים הצעת חוק המבקשת להרחיב את תקופת הצינון לפני מעבר של בכירים במשרד להגנת הסביבה אל החברות המזהמות ביותר במשק (בהתאם לרשימה שהמשרד עצמו מפרסם בכל שנה). השפעה ישירה על השיח, כבר אמרנו?

ידעתם שאנחנו מפרסמים כתבות באופן שוטף?

בדף הפייסבוק שלנו אנו מפרסמים תוצרים של עבודה עיתונאית יומיומית, על מגוון נושאים שהתקשורת הממוסדת לא תמיד נוגעת בהם. עד שנתחיל לשלוח ניוזלטר שבועי (בהחלט בתכנית!) – אהבו אותנו בפייסבוק ואל תשכחו לבחור “ראה תחילה / See First” בשביל לא להפסיד אף פוסט. הנה מקצת מהפרסומים שלנו מהשבועות האחרונים:

כמה מילים על העתיד

לסיום, טיזר: בשבועות הקרובים ולאחר שנפרסם את התחקיר השלישי (כאמור, על הלוביסטים) – נחשוף את הצעדים הבאים לקראת מימוש החלום: הקמה של כלי תקשורת עצמאי, בשליטה והכוונה של הציבור, שיסקר באופן שוטף ובתחקירי עומק את כל מה שחשוב לכם ואת כל מה שהתקשורת המסורתית לא נוגעת בו. Stay tuned.

בינתיים, קיבלנו רוח גבית מגיא רולניק, מייסד דה-מרקר, שהוא תומך גדול בקרן ובחזון שלנו עבורה.

 

האם בעקבות טור בקרן התחקירים משכה בז”ן תביעת השתקה כנגד פעיל סביבתי?

בז”ן, אחת המזהמות הגדולות בישראל, איימה בתביעת לשון הרע כנגד סגן עיריית ראש חיפה לשעבר, כיום פעיל איכות סביבה | האם בעקבות פרסום קרן התחקירים משכה בז”ן תביעת ההשתקה? | טור מיוחד של תומר אביטל

בז”ן החליטה לאחרונה לוותר על תביעה נגד פעיל סביבתי, אבל הפרקטיקה עדיין רווחת.

בז”ן, אחת המזהמות הגדולות בישראל, נהנתה ב- 2016 מהכנסות של כ- 4.3 מיליארד דולר. מדובר בחברה גדולה שלא חסרות סוגיות סבוכות על שולחנה. ועדיין, ראשי החברה, עובדיה עלי ואבנר מימון (האחרון התפטר לאחרונה), בחרו להקדיש זמן ומשאבים כדי לאיים בתביעות ולשגר מכתבי הפחדה לפעיל סביבתי ותיק. על מה? על כך שקטע אותם בקריאת ביניים בת שתי מילים: “לא נכון” – וזאת בתגובה לנתונים שהציגו על השקעות עתק כביכול של בז”ן להפחתת הפליטות.

הסיפור התחיל לפני כחצי שנה, בדיון במועצה הארצית לתכנון ובנייה על התוכנית של בז”ן להרחבת מפעל. למפגש הטעון הגיע גם שמואל גלבהרט, בן ה-72, שכיהן שנים רבות כחבר מועצת חיפה וסגן ראש העירייה לנושאי תכנון וסביבה והוביל מאבקים סביבתיים רבים. הדיון התחמם ובשלב מסוים יו”ר בזן עובדיה עלי ציין שעד היום החברה השקיעה כ-1.3 מיליארד שקל רק על נושאים סביבתיים לרווחת התושבים. בתגובה גלבהרט קטע אותו בקריאת הביניים “לא נכון”.

למחרת נחת בתיבת הדוא”ל של גלבהרט מכתב “התרעה לפני תביעה”. בז”ן טענה כי מדובר ב”השמצה זדונית ולשון הרע”. גלבהרט נתבע לשגר בתוך 3 ימים מכתב התנצלות ליו”ר המועצה לתכנון, שייכתב בתאום עם בז”ן. גם אם יעשה זאת, הבהירו, הם עדיין ישמרו על הזכות לתבוע אותו.

גלבהרט סירב. במקום זאת הוא ביקש מבז”ן את הנתונים על אותן ההשקעות אדירות באיכות הסביבה. בז”ן הגיבו לו כי “סוף מעשה במחשבה תחילה” והבהירו שהיה עליו ללמוד את הנושא טרם “הוצאת לשון הרע ולא בדיעבד” וסירבו להוציא הנתונים. גלבהרט ציין בעבר, שאינו מפחד ללכת לבית המשפט. לדבריו, “בהליך משפטי בז”ן סוף-סוף יחויבו לחשוף מידע שאנו מנסים לשחרר מזה שנים”.

שריפה במיכל נפט בבתי הזיקוק (באדיבות עמותת אזרחים למען הסביבה)

לאחרונה שוחחתי עם גלבהרט בשנית והוא סיפר שבז”ן מסרבים לתבוע אותו וכי הוא מעוניין בתביעה. “זו הדרך הכי יעילה להוציא את הדב מהיער, ולהוציא את האמת לאור”, השיב. “לבית המשפט הם לא יוכלו שלא למסור את הנתונים”. אלא שבבז”ן סירבו להגיב לפניות המשך ולשאלות מה מעכב את התביעה. רגע לפני ירידת המאמר לדפוס סוף-סוף הגיעה התגובה המפתיעה הבאה: “קבוצת בז”ן מכבדת את המאבק הציבורי המתנהל במפרץ חיפה וקשובה אליו. החברה השקיעה כ-1.3 מיליארד שקל בנושאי איכות סביבה ובטיחות ותוצאות ההשקעה מוכחות בשיפור הפעילות. דבריו של גלבהרט היו לא מבוססים עובדתית. יחד עם זאת, החברה החליטה שלא לתבוע ולהמשיך לשאוף לנהל דיאלוג פתוח עם ארגוני סביבה ופעילים”.

לאחרונה פרסמנו את התחקיר השני בקרן התחקירים, אותו בחר הציבור. כולו עוסק ביד הקלה של המשרד להגנת הסביבה כלפי המזהמים (בין השאר עלה כי 8 מתוך 13 מנכ”לי המשרד עברו למזהמי ענק). לאור זאת החלטנו להביא את הסיפור של גלבהרט לידי הקוראים. סיפור שמסמל את העידן שבו תאגידי ענק מתחפשים לדוד בעודם גוליית.

אנחנו בעידן שבו הופכים כל חילופי דברים קטנים ככל שיהיו להזדמנות עבור בעלי הממון להתנכל לאלו שבאים למתוח עליהם ביקורת. אפילו אם התביעות האלו כושלות, הן משיגות את המטרה – כמה גלבהרטים לא יקומו בעקבות הפחד מנקמת התאגיד? גלברט הוא הגיבור היוצא מן הכלל. הכלל כיום הוא שצריך להיות מטורף כדי להטיח בשלטון ובבעלי השררה דברי ביקורת. לתאגידים סוללה של אנשי מקצוע ומשאבים שהאדם הפשוט פשוט לא יכול עליהם.

גם התרבות הארגונית באותם תאגידים מרתקת – הרי נדרש שיתוף-פעולה מצד רבים כדי לאשר הוצאת מכתב איום שכזה. איך כל-כך הרבה אנשים, שהם אזרחים עוד לפני שהם עורכי דין/מנהלים/רואי חשבון – נותנים יד למהלך כה אגרסיבי? איך אותם אנשים יכולים לישון בלילה?

הטור פורסם גם בגלובס: http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001220513

דעה: תופעת הדלתות המסתובבות – הלם ואלם

מאת: ישי וולפוביץ’ | מנהל קמפיין מפרץ חיפה מטעם מגמה ירוקה

בתור אזרח מהקריות שהפך להיות פעיל סביבה, ובתור מי שצבר פז”ם של שנתיים וקצת של שיחות והתכתבויות בנושאי מאבקים סביבתיים-חברתיים – לכאורה, אמורות להיות לי מילים מוכנות כדי לתאר את היחס שלי לחשיפה של קרן התחקירים בשבוע שעבר בנוגע לתופעת הדלתות המסתובבות. הרי העניין הזה לא באמת חדש: על בכירים במשרד להגנת הסביבה ש”מוצאים את עצמם” בפרק ב’ בחברות שאחראיות על העוולות הסביבתיות הגדולות ביותר במדינת ישראל כבר שמענו. אבל מול רשימה מסודרת ומפורטת של שמות, פרצופים ומקומות – כפי שהוצגה לראשונה בשבוע שעבר – אני מגלה להפתעתי הלם ואלם.

כשאני חושב על זה, בלא מעט מפגשים עם בכירי המשרד להגנת הסביבה – בדיונים בועדות בכנסת, בפאנלים או באירועים ציבוריים אחרים – הרגשתי שזה אנחנו והם, הם ואנחנו. שני עולמות. שתי שפות. האזרחים והפעילים מדברים מדם ליבם, עם זיק של אש בעיניים על מה שהם רואים כפגיעה חמורה בבריאות, ברווחה או בביטחון שלהם והרגולטור משיב באיפוק ובמתינות. אנחנו קלי הדעת וצרי הראייה והם השקולים שרואים את המכלול הרחב. מפגש מתסכל שבו כל אחד מן הצדדים נתקל בקיר של אטימות. אלא שהחשיפה האחרונה מגלה שקיר האטימות הוא לא בהכרח תוצר אותנטי של מפגש בין אזרח לרגולטור, אלא פרי באושים של התנהלות מקולקלת שחוזרת על עצמה שוב ושוב ושוב.

כיצד הציבור יכול לתת את אמונו בעמדת המשרד להגנת הסביבה? מאיפה הלגיטימציה של המשרד להגנת הסביבה לדבר בשם ה”איזון” ובחינת מכלול הצרכים, כאשר בכיריו נשכרים בזה אחרי זו לעבוד עבור החברה לישראל ומשפחת עופר? “הדלתות המסתובבות” הללו פוגעות במאמצינו לשנות את המציאות הקשה בה 2,200 אנשים מתים מדי שנה מזיהום אויר בישראל ובה חברת בז”ן מקבלת צ’ק פתוח מהמדינה להרחיב את פעילותה העסקית, על חשבון הבריאות וחיי התושבים, במטרופולין חיפה – המקום הכי חולה ומוכה זיהום בארץ.

השבר הגדול של חוסר האמון, שתופעת הדלתות המסתובבות מייצרת, עלול לחלחל עמוק אל תהליכים שישפיעו על מדיניות ישראל בעתיד. צעירים, חדורי תחושת שליחות, בעלי רצון אמיתי לשרת את הציבור ולהיענות לאתגר ההשפעה על המדיניות הסביבתית בישראל, עלולים למצוא את עצמם מותשים מול החידלון המשתק של המנהלים שלהם במקרה הטוב, או לבחור בכלל לא לנסות ולהשתלב במקרה הרע. לצערנו, לפני קצת יותר משנה, גילינו שמדובר בתהליך שכבר קורה.

הגיע הזמן לעמוד לצד העובדות והעובדים הרבים במשרד להגנת הסביבה שפועלים לטובת הציבור שמשלם את משכורתם, שמשרתים אותו בנאמנות ומתוך דאגה לטובתו ולא מתוך דאגה לג’וב הבא שלהם. הגיע הזמן להוקיע את הדלתות המסתובבות, לשבור את קיר האטימות ולייצר משרד חי, מעורב ומייצר מדיניות. ובסופו של דבר, אולי אין לי כל כך מילים, כי פשוט הגיע הזמן שהמשרד להגנת הסביבה יהיה פשוט המשרד להגנת הסביבה.

כך ניסה בכיר במשרד להגנת הסביבה לסתום לי את הפה

שלמה כץ, מנהל מחוז צפון במשרד להגנת הסביבה, ופעילת הסביבה ליאורה אמיתי – הפגנה מול מפעל “חוד פלדה” באזור התעשייה של עכו, 24.12.2006 (צילום: שמואל פרנדזל)

תביעת ההשתקה שהגיש נגדי שלמה כץ, מנהל מחוז חיפה במשרד להגנת הסביבה, לא התבררה לבסוף בבית המשפט, אך מה שעומד מאחוריה ראוי לבוא למשפט הציבור | חלק שני לתחקיר “המשרד לסידור עבודה

ליאורה אמיתי | קרן התחקירים | 15.01.2018

ב-26 ליוני 2016 הגיש נגדי מנהל מחוז חיפה של המשרד להגנת הסביבה תביעת לשון הרע. המנהל, שלמה כץ, טען שפגעתי בשמו הטוב בדברים שצוטטו בשמי בתוך כתבת תחקיר שהתפרסמה ב”וואלה”. התביעה הוגשה 19 יום לאחר פרסום התחקיר, אך כללה לא פחות מ-136 עמודים. כץ הגיש את תביעתו באופן אישי, אך מכתב התביעה ניכר כי השתמש במידע פנימי שמצוי בידיו ובשליטתו מתוקף תפקידו כמנהל מחוז, תוך שהוא נעזר בבעלי תפקיד נוספים שכפופים אליו.

בתביעה טען כץ כי הדברים שהתפרסמו בשמי בכתבה פגעו בו ובשמו הטוב, ולכן הוא דורש פיצוי כספי בסך 33.5 אלף שקל ופרסום תיקון והתנצלות. בכתבת התחקיר של עדי חשמונאי נחשף ניגוד העניינים של כץ: כמנהל מחוז חיפה הוא אמור לאכוף את החוק על קבוצת המפעלים המזהמים ביותר במדינה – בז”ן (בתי זיקוק לנפט בע”מ), אך בכל שבע השנים שבהן כיהן בתפקיד היתה בת דודתו היועצת המשפטית של בז”ן. כץ בחר שלא לציין בתביעתו נגדי כי בעקבות החשיפה של חשמונאי הוא הושעה מתפקידו בכל הנוגע לפיקוח על המפעלים הללו. ההשעייה התרחשה ב-12 ליוני 2016, כעשרה ימים לפני שהגיש נגדי את התביעה.

את הדברים שלי שצוטטו ב”וואלה” נתבקשתי לתת מיד לאחר דיון סוער על הזיהום בחיפה שהתקיים באותו היום בוועדה לביקורת המדינה בכנסת. באמצעות המחשב הנייד ניסחתי מספר משפטים, ורק לאחר שבדקתי היטב כל משפט וכל מילה, שיגרתי אותם לכתבת “וואלה”. מעבר לכך שאין לי שום עניין לפגוע אישית באף אדם, המודעות לכך שניתן לתבוע אותי על דברים שאני אומרת מכוונת אותי ומדייקת אותי תמיד. בין השאר ציינתי בדבריי שמנהל המחוז לא אכף כראוי את חוקי הסביבה נגד בתי הזיקוק, למרות שאלה עברו על החוק וגרמו לזיהום חמור.

דבריי התמציתיים באותה כתבה לא הביעו רק את דעתי האישית כאזרחית ותושבת הצפון, אלא גם כפעילת סביבה ותיקה ומנהלת העמותה “אזרחים למען הסביבה“. דבריי שיקפו עמדה ציבורית רחבה, שבבסיסה עומדת הטענה כי רשויות המדינה בכלל, והמשרד להגנת הסביבה בפרט, כשלו במשימתם להגן על תושבי מפרץ חיפה מפני המפגעים הסביבתיים החמורים שגרמו לתחלואה חמורה ועודפת בקרב התושבים.

שלמה כץ (צילום: אזרחים למען הסביבה)

איתי רום פרסם את דבר תביעת ההשתקה בתכנית “לילה כלכלי” בערוץ 10, וציין שמדובר במקרה תקדימי שבו בכיר במשרד להגנת הסביבה תובע אישית פעילה חברתית. רום ציין כי בכתב התביעה שכץ עצמו הגיש לבית המשפט, נמצאים מסמכים מהם עולה כי אכן לא ביצע את עבודתו כראוי.

תביעת ההשתקה מוגשת – ונמחקת

תביעת השתקה היא שימוש לרעה בהליכי משפט, לא על מנת להשיג צדק אלא כדי לסתום פיות. המטרה היא להתיש את הנתבע בעצם העלות והמשאבים הנדרשים לקיום המשפט, גם אם העילה לקיומו מופרכת והסיכוי לניצחון של התובע קלוש. תביעת השתקה תוגש בדרך כלל נגד אדם פרטי, ולא נגד גוף חזק.

כץ תבע אותי אישית ולא את הארגון שאותו ניהלתי ובשמו פעלתי במשך 16 שנים, “אזרחים למען הסביבה“. גם מערכת “וואלה” והכתבת לא היו בין הנתבעים. המנהל הבכיר במשרד להגנת הסביבה גם לא פנה למערכת “וואלה” או לכתבת כדי להסיר מהכתבה הנמצאת באתר, את המשפטים בגינם תבע.

כץ הגיש את תביעתו לבית המשפט לתביעות קטנות תוך שהוא יודע היטב כי אינו אותו “אזרח קטן” הזקוק להקלות אשר מעניק הדיון בבית המשפט לתביעות קטנות. להיפך, במקרה הזה הוא הצד החזק, שמחזיק בכל המידע ובצוות של פקידים שגם עזרו לו בהכנת התביעה ובניהולה, ואילו הנתבעת היא פעילה סביבתית שניהלה בזמן הגשת התביעה ארגון שהוא אמנם ותיק ומקצועי אך דל אמצעים.

נאלצתי לגייס תרומות לכיסוי הוצאות המשפט, וזאת בתקופה שבה הארגון שבראשו עמדתי שרוי בקשיים תקציביים ממושכים. הזמן שהקדשתי לטיפול בנושא פגע בין השאר בפעילות השוטפת שלי בניהול הארגון ובמאמציי לגייס לו משאבים.

עוד קודם לתביעה עצמה, נשלח אליי ב-13 ליוני 2016, שישה ימים לאחר פרסום הכתבה, מכתב התראה. המכתב נשלח תוך שכץ עושה שימוש בנייר הלוגו של המשרד להגנת הסביבה, במה שנראה כניסיון להטיל עליי אימה ולגרום לי לחשוב שמשרד ממשלתי מתכוון לתבוע אותי. כך מצאתי את עצמי פונה מספר פעמים ללשכה המשפטית של המשרד להגנת הסביבה כדי לברר האם המכתב הוא אכן התראה מטעם המשרד. לא קיבלתי מענה ברור לפניותיי ורק אחרי שקיבלתי את כתב התביעה עצמו התברר כי מדובר בכלל בתביעה פרטית של כץ עצמו.

כאמור, כץ הפנה את התביעה לבית דין לתביעות קטנות, למרות שבכך ויתר על האפשרות לתבוע סכום עצום ומרתיע, סממן נוסף של תביעת השתקה שלא התקיים במקרה זה. יתכן שכץ בחר בבית הדין לתביעות קטנות משום ששם לא ניתן להשתמש בייצוג משפטי. אני רציתי להפוך את הקערה על פיה. אם פקיד ממשלתי בכיר מעוניין להרתיע אותי מלהביע דעה, לא אתן לו לנהל את ההצגה על אש קטנה. כץ בחר לתקוף כמה משפטים שכתבתי? אני הייתי מעוניינת לנצל את ההזדמנות ולהציג בפני בית המשפט את הסוגיה העקרונית כולה. הגשתי בקשה להעביר את התביעה לבית משפט השלום.

ב-14 לנובמבר 2016 קיבל השופט ניר זיתוני את בקשתי. “די בחומר המצוי בתיק כדי להתרשם כי התביעה שלפניי מעוררת שאלות עקרוניות שיש להן השלכה החורגת מהצדדים עצמם. הנתבעת טוענת כי מדובר בתביעת השתקה נגד פעילה סביבתית המוגשת ע”י פקיד ממשלתי בכיר בעקבות ביקורת אותה הביעה על פעילותו במסגרת תפקידו. פסק דין בתביעה שכזו, למרות שאינו מחייב או מנחה, יכול להשפיע על התנהלות של פקידים בכירים ומנהלי עמותות במקרים דומים בעתיד”.

בהתאם להחלטת זיתוני, שלמה כץ נדרש לשלם הפרשי אגרה ולצרף את כל המסמכים שיש לצרף בסדר דין מהיר. כיוון שלא שילם את הפרשי האגרה במועד, הגשתי בקשה למתן החלטה והודעתי על כוונתי להגיש בקשה נפרדת להוצאות.

שלמה כץ (צילום: אזרחים למען הסביבה)

בחמישי לפברואר 2017 הגיש כץ לבית המשפט בקשה לעיון מחדש בהחלטת השופט על העברת הדיון לבית משפט השלום, או לחילופין למחוק את התביעה ללא הוצאות. את בקשתו השעין כץ על טענות שונות ובתוכן הטענה כי בעת האחרונה יש “תפנית חיובית” במערכת היחסים בין המשרד להגנת הסביבה לבין ארגוני הסביבה (טענה מופרכת לכל מי שמכיר את הנעשה במשרד ובארגונים) וכן מתוך “העדפה ברורה של האינטרס הציבורי על פני האינטרס האישי”. מול טיעוניו הוגשה תגובתי לבית המשפט והשופט סיים את הפרשיה במהירות מרשימה כאשר פסק ב-12 למרץ 2017 על מחיקת התביעה והטיל על כץ לשלם לי הוצאות בסך 1,000 שקל.

הרקע האמיתי להגשת התביעה

תביעת ההשתקה שלי לא קיבלה את יומה בבית המשפט. לא התרחש דיון באולם ומעולם לא הגעתי להגיש כתב הגנה. ההתדיינות נעשתה כולה בהתכתבות מול בית המשפט. כץ קיבל כנראה רגליים קרות, והשתיק את תביעת ההשתקה שהוא עצמו הגיש.

הגם שמדובר בתביעה אישית ופרטית, יש לה, כפי שציין השופט, השפעות והשלכות עקרוניות. גם בניסוח טענותיו כץ חזר פעם אחר פעם על כך ש”המשרד” פעל או לא פעל, ולא “אני” פעלתי או לא פעלתי. ואכן, בכל הזמן הזה ליוותה אותי הידיעה שהתביעה הזאת היא קצה קטנטן של דבר מה גדול הרבה יותר, שאיני יודעת עד הסוף את ממדיו. אבל מה שכן ידעתי, מטריד ביותר. בהיערכות שלי לכתיבת כתב ההגנה גיליתי עוד מידע רב, בנוסף לזה שהיה ידוע לנו כבר, בנוגע להתנהלות של המשרד להגנת הסביבה, המחוז החיפאי שלו ושל כץ עצמו.

זמן קצר לאחר פירסום הכתבה של איתי רום על התביעה של מנהל המחוז נגדי, שיגר אלי כץ מכתב שמציע גישור. לא הבנתי איך יתכן שמהלך כל כך נחרץ ונחוש מצידו מופנה פתאום לגישור. על מה ניתן להתגשר פה? אם ישנה אפשרות להידברות, מדוע הוגשה תביעה מלכתחילה? אולי היא נועדה ליצור מצג מסוים מול הממונים עליו במשרד או הכפופים לו במחוז?

כדי לענות על השאלות הללו צריך להבין קצת יותר את הרקע – המאבק העוצמתי של ארגונים ופעילי בריאות וסביבה, מול בעלי הון שמחזיקים את המפעלים המזהמים, כשבתווך נמצא המשרד להגנת הסביבה ובייחוד הנהלת המחוז שלו בחיפה, שבמפרצה נמצא ריכוז המפעלים המזהמים הגדול ביותר בארץ.

בשנים האחרונות נפגשתי פעמים רבות, יחד עם פעילי סביבה אחרים, עם נציגי המשרד להגנת הסביבה, שבאופן קבוע טענו להפחתת הפליטות של המפעלים המזהמים ואף הציגו נתונים התומכים בכך. את הסחורה הזו לא קנינו. רק לאחר שיצרנו גל מחאה מגובה בתחקירים עיתונאיים, שהביאו לשינוי תודעתי משמעותי בפריפריה החיפאית, יזם השר להגנת הסביבה דאז, אבי גבאי, תכנית לאומית שאפתנית שמטרתה הפחתת זיהום האוויר בכלל וזיהום תעשייתי בפרט ב-50% עד שנת 2018.

אלא שסעיפי התקציב שגוייסו הושקעו כמעט כולם בהפחתת זיהום האוויר מתחבורה ולא מתעשייה. המשרד בירושלים או המחוז בחיפה היו יכולים לגייס מומחים בינלאומיים בתחומים הרלוונטיים כדי שיערכו סקר מקיף על המצב לאשורו במפרץ חיפה במטרה לתת פתרונות משמעותיים ואמיתיים להקטנת היקף הזיהום, התחלואה והתקלות המרובות שמתרחשות במתחם הדליק והנפיץ הזה. במקום זה גוייס דובר. אולי בכדי לשכנע אותנו ואת הציבור שאכן התכנית רצינית ועושה פלאים. מה שהוגדר כ”גיוס אמון התושבים”, בעלות של 50 אלף שקל, עורר יותר את התחושה שהמלחמה היחידה אותה מנהל המשרד להגנת הסביבה היא תדמיתית.

ואנחנו דאגנו שלדובר תהיה עבודה. מראשית 2016 מתחוללת סערה ציבורית ותקשורתית על רקע פרסום נתונים ומחקרים על התחלואה העודפת באזור מפרץ חיפה והקשר בינה לבין הזיהום באיזור. חשוב להדגיש: הטענה הקבועה של המשרד ושל התעשייה היא שהמפעלים בחיפה לא חרגו בשנים האחרונות מתקני איכות האוויר.

מפרץ חיפה (צילום: יוסי מרחב)

בראשית מרץ 2016 מפרסמת עדי חשמונאי ב”וואלה” כתבת תחקיר בה היא חושפת לראשונה את הסילופים במשרד להגנת הסביבה. שורה של מסמכים מעידים באופן ברור על החריגות של מפעלי בז”ן מהתקנים המותרים ועל הזיהום שהם מייצרים. מסמכים שהוסתרו עד אז מהעין הציבורית, ושאותם לא הצלחנו לחשוף עד אז, למרות אינספור בקשות חופש מידע ואף ניצחון בשתי תביעות מנהליות שהגשנו נגד המשרד להגנת הסביבה במטרה לחשוף את המידע המרשיע על המפעלים. המשרד נאלץ לשלוח לנו מידע ולשלם את הוצאות המשפט, אבל את המידע המסוים הזה, לא העביר לידינו.

המידע אותו חשפה חשמונאי שפך אור קודר על התנהלות הדרג הבכיר של המשרד. ימים ספורים לפני כן ישב השר גבאי באולפן “וואלה” ואמר “יש שם הרבה מפעלים – שכל אחד עומד בתנאים, אין שם מפעלים שפועלים בניגוד לחוק”. כעת היה נראה באופן ברור שמישהו שתל בפיו מידע לא נכון.

עליית מדרגה במאבק

בעקבות הדברים החמורים הללו התקיים אצלנו דיון רציני בצוות: האם ממשיכים לעבור על הדברים לסדר היום ומסתפקים במתיחת ביקורת בתקשורת וברשתות החברתיות, או לראשונה – עושים מעשה. החלטנו שכבר אי אפשר להסתפק רק באמירה החוזרת ונשנית במשך שנים על כך שהמשרד להגנת הסביבה מתפקד בפועל כמגן על התעשייה. וכך, אספנו ראיות על מספר בכירים במשרד להגנת הסביבה שאת שמותיהם לא פרסמנו, ובראשון למרץ 2016 הגשנו – בצעד חסר תקדים בזירה שלנו – פנייה רשמית וממוסמכת לד”ר אביחי מנדלבליט, היועץ המשפטי לממשלה, בבקשה לפתוח בחקירה פלילית נגד אותם בכירים בחשד לעבירות הפרת אמונים ואי מילוי חובה רשמית לפי סעיפים 284 ו-285 לחוק העונשין, בקשר למחדל הטיפול בזיהום הסביבתי באזור מפרץ חיפה.

אל הפנייה צירפנו אמירות נוקבות של מספר נבחרי ציבור. “עוד בימי כמנכ”לית מגמה ירוקה ואחר כך גם כמנכ”לית הפורום הישראלי לאנרגיה, אני נתקלת בפקידות שמובילה תהליכים והחלטות הרות גורל ממניעים נסתרים ובניגוד לאינטרס הציבורי”, כתבה לנו חברת הכנסת יעל כהן פארן, “לאחרונה קראתי אף לחקירה פרלמנטרית לבחינת הכשלים שהובילו לתחלואה הגבוהה בחיפה. משלא התקבלה בקשתי אין מנוס מלפנות ליועמ”ש לערוך בדק בית, ולחקור את בכירי המשרד, אולי כך נגלה מה מניע את הפקידות. לצערי תופעת הדלת המסתובבת נפוצה מדי במשרדי הממשלה, ופקידים רבים מוצאים את עצמם עובדים באותם מפעלים עליהם פיקחו בעודם עובדי מדינה”.

היה ברור שעלינו מדרגה וש”על זה עוד נחטוף”. חבר שמכיר אותנו שנים אמר שכל עוד עשינו גלים קטנים לא הטרדנו אף אחד יותר מדי, אבל עכשיו הפכנו לאיום ממשי. העובדה שמעולם לא פרסמנו את שמות הבכירים עליהם דיווחנו ליועץ המשפטי לממשלה הפכה רבים וטובים לנאשמים, אבל מי שידע שהוא עושה את עבודתו נאמנה לא חשש מהמהלך.

כך קרה שכשחודשים ספורים לאחר מכן העברתי ביקורת אישית וגלויה על שלמה כץ, בכתבת התחקיר של חשמונאי ב”וואלה”, האווירה במשרד להגנת הסביבה היתה כבר טעונה מאוד.

האריה של כץ

זו לא היתה הפעם הראשונה ששלמה כץ מגיע לבית המשפט בשל ענייניו האישים בהיותו בכיר במשרד להגנת הסביבה. בשנת 2006, כשעבד כמנהל מחוז צפון במשרד, הוא היה הנתבע. רשות שמורות הטבע תבעה את כץ בשל עבירה על חוקי הסביבה, אחרי שנתפס נוהג על אופנוע בחוף הבונים, שמורת טבע האסורה לכניסת כלי רכב. עורך הדין שנשכר אז על ידי כץ הוא אריה נייגר. נייגר אינו סתם פרקליט. הוא היועץ המשפטי של התאחדות התעשיינים ונחשב לאחד מבכירי הפרקליטים המייצגים מפעלים בתיקים של עבירות סביבתיות, בהן חריגה מתקני איכות אוויר. נייגר מייצג חברות אנרגיה ואת בתי הזיקוק ואף רשום כלוביסט מטעמם בתחומים האלה.

שריפה במיכל נפט בבתי הזיקוק (צילום: אזרחים למען הסביבה)

כץ בחר אם כן בעורך הדין של החברות שעליהן הוא אמור לאכוף את החוק ושמולן הוא צריך לעמוד בדיונים בבתי המשפט ובוועדות הכנסת. שמו של נייגר עלה גם בחשיפה של חשמונאי ב”וואלה”, שנים אחר כך, על בת דודתו של כץ: “בקבוצת בז”ן הסבירו כי הקבוצה נעזרת בשירותיו של עו”ד חיצוני, וכי עו”ד מינצר [בת דודתו של כץ] לא נטלה חלק פעיל בדיון עצמו. ואולם, גם זהותו של היועץ המשפטי החיצוני של הקבוצה, עו”ד אריה נייגר, העלתה חשש לניגוד עניינים. לפני כעשר שנים שכר כץ את שירותיו של עו”ד נייגר בעקבות הליך דין משמעתי שנפתח נגדו”. כץ נדרש לבצע עבודות שירות, אך הצליח להיחלץ בעזרת עורך דינו מהרשעה שהיתה מסיימת את הקריירה שלו במשרד להגנת הסביבה. שלוש שנים אחר כך מונה למנהל מחוז חיפה עתיר המפעלים המזהמים, שנייגר מייצג חלק מהם.

נייגר הוא רק דוגמה. הקשר בין התאחדות התעשיינים, המשרד להגנת הסביבה בכלל ומחוז חיפה בפרט הוא הדוק ומרשים במיוחד. כך למשל, באופן סימבולי, כאשר כץ נכנס לתפקידו במחוז חיפה התקיים שייט מיוחד לכבודו של מנהל המחוז הפורש, רוברט ראובן. האירוע מומן על-ידי התעשיינים. התעשיינים הם גם אלה שהעסיקו את רוברט ראובן לאחר פרישתו. עוד באותו נושא ניתן לקרוא בכתבה שפרסמתי כאן לאחרונה.

בינואר 2014 השתתפתי ברב-שיח בנושא תעשייה הכימית הפועלת בלב אוכלוסיה, שנערך במסגרת ביקור של תכנית הסגל הבכיר של נציבות שירות המדינה. הפאנל התקיים בבז”ן ולא במשרדי הממשלה, והדוברים בו היו בין היתר שלמה כץ, מנכ”ל בז”ן דאז אריק יערי ואני. לאחר שכל הדוברים הציגו את דבריהם, אמר ניצן חן, מנהל לשכת העיתונות הממשלתית שנכח בדיון, כי דבריו של שלמה כץ נשמעים תמוהים, מאחר שעל אף שהוא הרגולטור, הוא נשמע בדיוק כמו מנכ”ל בז”ן. זאת למרות שמדובר במפעל הכי מזהם במדינה, בעל היסטוריה רצופת אי-ציותים לחוק.

מי מפקח על קבוצת בז”ן

בהמשך וכהיערכות לתיק שיתנהל בבית משפט השלום, יצאנו לבדוק מה קרה מאז השעייתו של כץ מתפקיד האכיפה על קבוצת בז”ן. האם הוגברה האכיפה? האם משהו משמעותי השתנה?

לתפקיד האכיפה על מפעלי בז”ן, שכץ הוחרג ממנו בשל הקשר המשפחתי ליועצת המשפטית של המפעלים, מונתה תמר בר-און. בר-און ניהלה במקביל את האגף לאבק מזיק במטה הארצי של המשרד להגנת הסביבה בירושלים, ולא היתה כפופה כלל למנהל מחוז חיפה. היא היתה מגיעה למשרד בחיפה בכדי לנסות לפעול בתנאים בלתי אפשריים, מאחר שהעובדים שעמדו לרשותה כדי לבצע את פעולות האכיפה על המפעלים המזהמים ביותר במדינה, היו כפופים למנהל שאותו החליפה.

חודשיים בלבד לאחר שמונתה – התפטרה. שיחה עם גורם בכיר במשרד להגנת הסביבה סיפקה הסבר אפשרי להתפטרות המהירה: “היא לא עושה את העבודה בעצמה, אלא צריכה להפעיל את האנשים של מחוז חיפה. אם שלמה כץ רצה לשים רגליים למישהו אחר, כי רצה לשדר שאף אחד לא יכול לעשות את זה כמוהו והוא זה שנותן לעובדים הערכות עובד, הוא יכול היה לעשות זאת בקלות”. את מקומה של בר-און תפסה סגניתו של כץ, נורית שטורך. כך יצא שהאחראית על האכיפה והפיקוח על תשלובת המפעלים המזהמת ביותר בארץ, כפופה לאותו אדם שמנוע מלעסוק בנושא.

נורית שטורך (צילום: dovblog)

הפיקוח על קבוצת בז”ן הוא אחת המשימות המורכבות והחשובות של המשרד להגנת הסביבה ומוטלת בעיקרה על מחוז חיפה של המשרד. מדובר בקבוצת המפעלים בעלי ההשפעה הסביבתית הגדולה ביותר במדינה. קבוצת בז”ן כוללת ארבעה מפעלים: בתי הזיקוק לנפט חיפה, כרמל אולפינים, גדיב ושמנים בסיסיים חיפה.

כל המפעלים הנ”ל, כל אחד בנפרד וכולם ביחד כקבוצה, מדורגים במקומות שליליים מאד כבר שנים רבות, הן במדדי ההשפעה הסביבתית השלילית והן במדדי אי הציות לחוקי הסביבה, וזאת לפי נתוני המשרד להגנת הסביבה. בכל המפעלים הללו אירעו בשנים האחרונות עשרות ואף מאות תאונות, תקלות ואירועי חומרים מסוכנים אשר המשרד אמור לפקח אליהם ולדאוג שלא יישנו. כיצד כל זה יתבצע לאחר שנמצאו ניגודי עניינים בצמרת המחוז?

עמותת “אזרחים למען הסביבה” שלחה ב-23 לאוגוסט 2016 מכתב לשר להגנת הסביבה, מבקר המדינה, היועץ המשפטי לממשלה ונציבות המדינה. תחת הכותרת “ליקויים בהחלטות על מינוי פקידים לפיקוח על קבוצת בתי הזיקוק במחוז חיפה במשרד להגנת הסביבה‎” נכתב כי העמותה “רואה בהחלטה להטיל את מלאכת הפיקוח על המפעלים הנ”ל על הגב’ שטורך פגמים רבים ומבקשת את התערבותכם בעניין […] מכל האמור כאן עולה כי יש להעביר את מנהל המחוז מתפקידו לאלתר. עד אז, יש להפקיד את מלאכת הפיקוח על מפעלי הקבוצה בידי גורם מקצועי, המוסמך לטפל בנושא ושאינו כפוף למנהל המחוז”.

היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט השיב כי הוא מסתפק בהסדר ניגוד העניינים שנערך בעקבות הגילוי באשר לשלמה כץ, ואשר במסגרתו נקבעו מגבלות שונות, לרבות העברת סמכויותיו של כץ לסגניתו, וכי לאור המגבלות הנ”ל אין הצדקה להעבירו מתפקידו. לטענה לגבי חוסר המומחיות של הסגנית, שהיא מתכננת במקצועה ובתפקידה, לא התקבלה שום התייחסות. אף אחד מהנמענים האחרים לא השיב.

תחנת רכבת במחוז חיפה

במקביל, וגם כן כהכנה לכתב ההגנה, פניתי למספר עובדי המשרד להגנת הסביבה בעבר ובהווה. חלקם נמנים על הסגל הבכיר של המשרד. אחת העובדות שגיליתי היא שתחלופת כוח האדם במחוז חיפה גבוהה באופן מעורר תמיהה. “לא כיף לעבוד תחתיו”, נאמר לי בצורה מפורשת על ידי אחד העובדים. גורם שעבד במחוז צפון של המשרד להגנת הסביבה, אותו ניהל כץ במשך יותר מעשור, סיפר על תלונות נגד כץ מצד העובדים, שהועברו אל הממונים עליו עוד בטרם החל את עבודתו במחוז חיפה. “הקושי לעבוד מול כץ הוא קושי ידוע והדבר פוגע משמעותית בתפקוד”, אמרה לי בכירה במשרד.

כ-30 עובדים יש במחוז חיפה של המשרד להגנת הסביבה. בתקופה של כשבע שנים בה כץ ניהל את המחוז, יותר ממחצית מהם עזבו – 17 במספר. זאת מלבד שני עובדים שפרשו. כיצד משרד ממשלתי שבו נדרשת מיומנות ובקיאות וצבירה של ידע ארגוני, יכול לתפקד ביעילות בקצב כזה של תחלופת כוח אדם? מהתחקיר שערכתי בשל התביעה של כץ עלתה תמונה של מחוז המתקשה בביצוע אחת ממטרותיו המרכזיות: ניהול אכיפה ופיקוח על המפעלים הכי מזהמים במדינה.

נראה כי האופן בו תופס כץ את תפקידם של עובדי הממשלה שתחת מרותו, בא לידי ביטוי גם בתביעה שהגיש נגדי. על פי החשד ניצל כץ את כישורי רכז האכיפה הכפוף לו, עו”ד סלאם חלומי, כדי לכתוב את התביעה נגדי. גורמים במשרד אומרים כי הסיבה שעובדים ממשלתיים השתתפו בהכנת התביעה היא משום שנבדקה אפשרות להגיש את התביעה באמצעות המדינה, אפשרות שנפסלה לבסוף. עוד הם טוענים כי עובדי המחוז נפגעו אישית מהדברים שאמרתי על הבוס שלהם, ולכן שמחו לשתף פעולה. כך או כך, החשד לניצול הסמכות, בעניין זה כמו גם בנושאים אחרים, נחקר בשנתיים האחרונות בנציבות שירות המדינה.

אבל להתנהלות כזו יש השלכות שחורגות הרבה מעבר ליחסי עובד מעביד במשרד ממשלתי. אם יתברר הדבר כנכון – שרכז האכיפה במחוז חיפה של המשרד להגנת הסביבה היה טרוד בהכנת תביעה נגד פעילת סביבה, במקום להיות עסוק בכל שעות העבודה שלו בפעולות אכיפה נגד גורמים מזהמים ובראשם קבוצת בז”ן, ברור שהדבר משליך על עצם פעילות המשרד. וכשמדובר בעובד שאמור היה להיות כפוף  למנהלת שהובאה מרחוק בשל ניגוד עניינים של מנהל המחוז, הדבר חמור פי כמה.

לפי החשד, כץ ניצל את סמכותו באופן נוסף. כשקיבלנו את כתב התביעה התברר לנו כי כץ פעל כדי להוציא מסמכים מהמשרד להגנת הסביבה ולהשתמש בהם לצורך התביעה האישית, לכאורה ללא המגבלות שמטיל חוק חופש המידע. זהו אותו חוק שהאזרח הרגיל צריך לפנות במסגרתו כדי לקבל מידע ממשלתי, לשלם אגרה ולהמתין את המועדים הקבועים בחוק. כץ, כך נראה, פשוט ניצל את הנגישות שיש לו מתוקף תפקידו למידע הממשלתי.

לפני הפרסום נעשתה פנייה לכץ כדי לקבל את תגובתו לדברים, אך למרות שהתביעה שהגיש היתה תביעה אישית, אמר כי אינו יכול להגיב עליהם והפנה אותי לדוברות המשרד להגנת הסביבה. משם, בתגובה לתמצית הטענות שבמאמר, נמסר כך: “כלל הטענות הנזכרות במסמך נמצאות בחקירה בנציבות שירות המדינה, ועל כן מר שלמה כץ וכן המשרד להגנת הסביבה מנועים מלענות עליהן באופן פרטני וכן מלמסור פרטים נוספים בנושא. באשר לטענה הנוגעת לעו”ד אריה נייגר, שייצג את מר שלמה כץ אישית לפני כעשור: יובהר, כי מר כץ אינו מנוע מלטפל בענייני לקוחותיו של עו”ד נייגר – ועמדה זו נמסרה לו זה מכבר גם על ידי היועצת המשפטית של המשרד להגנת הסביבה”.

אפילוג

ב-6 לאפריל 2017 נפגשה במקרה עמיתתי, עו”ד ג’מילה הרדל-ואכים, עם כץ בבית המשפט המחוזי. כץ רצה להגיד לה דבר מה, אחרי שווידא שהוא אינו מוקלט. “פסק הדין מצוין מבחינתי למרות האלף שקל [שחוייב לשלם כהוצאות משפט]”, אמר הפקיד הממשלתי הבכיר, כשהוא מתייחס לפסיקה שמחקה את התביעה שהגיש, “כי מבחינתי השגתי את מה שרציתי. ליאורה הורידה פרופיל”.

(איור: נדב רוזנבלום)

מאמר זה הופק על-ידי קרן התחקירים, גוף תקשורת עצמאי הפועל במימון והכוונת הציבור. המאמר מובא בהמשך לתחקיר אודות תופעת הדלתות המסתובבות במשרד להגנת הסביבה, אשר נושאו נבחר בהצבעה על-ידי ציבור התומכים של הקרן. תחקיר וכתיבה: ליאורה אמיתי | עריכה: שוקי טאוסיג, תומר אביטל, ניר בן-צבי | ייעוץ משפטי: עו”ד אילן יונש | הפקה: גיא מרגלית, ניר בן-צבי | חברי קרן התחקירים: מאה ימים של שקיפות | העין השביעית | צדקחברתי – חדר המצב | הכלכלה האמיתית | פואנטה

 

המשרד לסידור עבודה

דלתות מסתובבות במשרד להגנת הסביבה: בעלי תפקידים בכירים מסיימים את עבודתם הציבורית ועוברים לעבוד עבור התעשייה המזהמת עליה פיקחו | הידע והקשרים שנצברו בשירות המדינה יכולים כעת לשמש נשק במאבק ברגולציה ובביקורת הציבורית | המשרות המתגלמות מאותתות לבכירים שנותרו בתפקיד

ליאורה אמיתי | קרן התחקירים | 07.01.2018

רוברט ראובן כיהן כמנהל מחוז חיפה של המשרד להגנת הסביבה במשך 18 שנה. לפני שמונה שנים פרש לגימלאות. הריכוז של תעשייה כבדה ומזהמת במפרץ חיפה הופך את המחוז לאחד החשובים במשרד, ולטקס הפרידה מראובן התייצבו בכירי המשרד וגם השר דאז, גלעד ארדן. ראובן, כך דווח, אמר כי הוא מתכוון כעת “לבלות זמן איכות עם הנכדים”. יתכן כי נכדיו של ראובן אכן זכו לקרבתו של הסב הפורש, אך הם לא היו לבד. קצת יותר משנה לאחר הטקס אפשר היה למצוא את המנהל הבכיר לשעבר מן הצד השני של המתרס, כמי שמייעץ ומסייע בתשלום, למפעלים המזהמים שעליהם הופקד אך לפני זמן קצר כמפקח.

המעבר מהגנת הסביבה להגנת המזהמים לא היה צריך להפתיע את מי שנכח בטקס שנערך לכבודו של הפורש הבכיר. את השַׁיִט שעמד במרכז האירוע ארגנו איגוד הכימיה בהתאחדות התעשיינים ונציגי המפעלים במפרץ חיפה. השַׁיִט, אגב, נערך בקישון, אולי הסמל הישראלי המוכר ביותר לטרגדיה שיכולה לחולל התנהלות בלתי אחראית של תעשייה מזהמת. נציגי אותה תעשייה, כך דווח, הודו לראובן על 18 שנים של “פעילות משותפת”. השותפות, כאמור, נמשכה גם אחרי הפרידה הזמנית.

רוברט ראובן לא לבד. במהלך התחקיר שערכנו מצאנו כי לפחות 15 בעלי תפקידים, מהבכירים ביותר במשרד להגנת הסביבה, מצאו את דרכם במהלך השנים לעבודה אצל או עבור גופים שבעבר היו תחת פיקוחם. 13 מנכ”לים היו למשרד להגנת הסביבה מאז הקמתו, לא פחות משמונה מהם עברו לצד השני של המתרס עם סיום עבודתם הציבורית. הנוהג הזה החל כבר אצל המנכ”ל הראשון של המשרד, פרופ’ אורי מרינוב, והמשיך עם שורה של מנכ”לים: נחמה רונן, רוני קומר, יצחק גורן​, שמואל הרשקוביץ, מיקי הרן, יוסי ענבר ואלונה שפר-קארו. לצידם ניתן למצוא גם מדענים בכירים של המשרד, כמו ד”ר אלי שטרן ופרופ’ ישעיהו בר אור, את המשנה למנכ”ל עמרם פרוז’ינין, ראש אגף איכות אוויר אבי מושל, היועץ הבכיר למנכ”ל עו”ד קובי בר לב ודובר המשרד יפתח קרמר.

מדובר בתופעה מוכרת במגזר הציבורי: פקידים בכירים שעם תום עבודתם נוטלים את הידע, המוניטין והקשרים שצברו בשירות הציבור, ומוכרים אותם לבעלי ההון שעליהם פיקחו. בספרות המקצועית היא מכונה “דלת מסתובבת”. כזו שמי שנכנס אליה כמשרת ציבור יוצא כמשרת של ההון. מעברה השני של הדלת המסתובבת מחכה הטייקון התורן כדי לקלוט למשרה מתגמלת את המפקח הפורש. העובד החדש מביא עימו היכרות אינטימית עם אופן הפיקוח על עסקיו של הטייקון ועם הפקידים המוציאים אותו לפועל. הוא מביא עימו גם תדמית ציבורית שיכולה לשמש את אותם עסקים מול הרגולציה ומול ביקורת ציבורית. חמור מכך, עצם העסקתו מהווה איתות עבור הבכירים שבתפקיד: ראו מה מחכה לכם בסוף הקדנציה. אולי כדאי לכם לשמור על יחסים טובים איתנו.

“תופעת הדלת המסתובבת היא חמורה מאוד ובעייתית בכמה מישורים”, אומר ח”כ דב חנין, יו”ר השדולה הסביבתית-חברתית בכנסת, “ראשית, כשאנשים עושים את המעבר הזה מתעוררת השאלה – למי היתה הנאמנות שלהם נתונה כשהיו עדיין בתפקיד. שנית, קיימת כאן בעיה מבנית – האפשרות למעברים כאלה מייצרת אופק בעייתי: הרגולטורים יודעים שהם יכולים להתקדם כלכלית אם הם יעברו לעבוד אצל אלה שעליהם הם אמורים לבצע רגולציה. זה דבר חמור ומסוכן, במיוחד כשזה קורה ברגולטור כל כך משמעותי לחיים ולבריאות, כמו המשרד להגנת הסביבה. בעיה שלישית היא קשרי גומלין הקיימים בין אלה שהיו רגולטורים במשרד להגנת הסביבה ומשרתים היום את אדוניהם בצד המזהם, לבין חבריהם שממש לא מזמן היו עמיתים שלהם או כפופים להם”.

“מה שיותר חמור הוא שזה דו-כיווני וגם מי שעדיין עובד במשרד הממשלתי, מאמץ נורמות מסוימות שמקובלות על הצד החזק – התעשייה הגדולה – כדי שיהיו לו סיכויים להתקבל אצלו בבוא העת”, מבהירה עו”ד ג’מילה הרדל ואכים, מנהלת עמותת אזרחים למען הסביבה, “התוצאה היא שהמערכת כולה מתפקדת באופן מוטה לטובת הצד המפוקח, ולא משמשת כגוף אכיפה תקיף ונחרץ, אלא בתור גוף מייעץ, פריבילגיה שהאזרח למשל לא מקבל מהמשרד הממשלתי. התוצאה משתקפת בהתנהלות היומיומית של עובדי המשרד כבר שנים: מפעלים שעוברים על החוק מקבלים יחס מועדף אצל המשרד להגנת הסביבה וזמן עבודה יקר של עובדיו, הרבה יותר מאשר הציבור שפונה למשרד ועובדיו רואים בו מטרד”.

“מדובר ב- Greenwash”, מוסיף מיקי מירו, עיתונאי רשות השידור לשעבר שכיסה במשך שנים ארוכות נושאים של חברה וסביבה, “איש עסקים לוקח לעבוד אצלו מישהו שמקורב לנושאי סביבה וכך הוא מנקה את עצמו מאשמה”.

הזיהום הורג: 1 מכל 4 מקרי מוות נגרם מזיהום סביבה

תופעת הדלתות המסתובבות היא כמובן לא נוהג השמור רק למשרד להגנת הסביבה, אבל יתכן שהיא אופיינית במיוחד לתחום, והמשמעות שלהם כואבת לציבור במיוחד. “הדלתות המסתובבות הן תופעה שאנו רואים  במשרדי ממשלה רבים ובתחומי המשק השונים, אבל ככל הנראה בתחום הסביבתי מדובר בתופעה מוגברת”, אומרת ח”כ יעל כהן פארן, נציגת התנועה הירוקה בכנסת. “המשק הישראלי הוא משק קטן, מספר השחקנים מצומצם והעוסקים בתחום הסביבתי קטן במיוחד. היכרות אישית בין מפקחים ומפוקחים, מובילה ליחסים לא פורמליים שמשפיעים על יחס המפקח כלפי הגוף המפוקח. התופעה בעייתית גם מההיבט שעובדי המשרד, שמוגבלים באפשרויות הקידום שלהם בתוכו, עלולים למצוא את עצמם מול הגורמים עליהם הם מפקחים תוך כדי שהם חושבים על עתידם המקצועי, ומאחר שהאפשרויות לא רבות, אולי כדאי שלא להרגיז יותר מדי את הגורם המפוקח”.

בכל הנוגע למשרד להגנת הסביבה, נראה שגם פוטנציאל הנזק מוחשי יותר. זיהום אוויר וסביבה גובים מחיר יקר, גם באיכות החיים וגם בחיי אדם ממש, בתמותה ותחלואת היתר הגבוהות והעודפות שבאזורים הסמוכים למפעלים המזהמים. זאת מבלי לדבר על הנזקים הכוללים והעקיפים של הזיהום. בישראל מתים מדי שנה 2,200 בני אדם רק כתוצאה מחשיפה לזיהום אוויר. כך מעריך הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי (OECD), בדוח שפרסם במרץ 2017 על היקף התמותה והנזקים הכלכליים מזיהום אוויר. על פי נתוני ה-OECD, זיהום האוויר עולה למשק הישראלי כ–7.7 מיליארדי דולרים בשנה.

משרד מבקר המדינה הקדיש לנושא זיהום האוויר פרק מיוחד בדוח השנתי האחרון שפורסם באוקטובר: “זיהום האוויר בישראל הוא אחד המפגעים החמורים ביותר המשפיעים על בריאות הציבור בארץ, על איכות החיים ועל איכות הסביבה. משרד מבקר המדינה אמד את עלות זיהום האוויר בשנת 2015 עקב פליטת גזי חממה ופליטת מזהמים הפוגעים בבריאות מכלל המגזרים (חשמל, תחבורה ותעשייה), בהתבסס על העלויות החיצוניות שקבע המשרד להגנת הסביבה, בכ-16 מיליארד ש”ח; בשנת 2014 נאמדה העלות ב-15.9 מיליארד ש”ח”.

זיהום סביבתי הורג יותר בני אדם ברחבי העולם מדי שנה מאשר כל המלחמות, הרעב, אסונות הטבע והמחלות גם יחד, כך עולה ממחקר חדש שפורסם באוקטובר האחרון בכתב העת הרפואי The Lancet. לפי מחברי המחקר, בשנת 2015 אחד מכל שישה מקרי מוות בטרם עת – כתשעה מיליון – קשור בצורה כלשהי לזיהום סביבתי. אף שמדובר לדברי מחברי המחקר בהערכה מתונה, המספר גדול פי אחד וחצי ממספר מקרי המוות שקשורים לעישון, פי שלושה מאלו הקשורים לאיידס, ופי שישה מתאונות הדרכים. העלות השנתית של מקרי מוות וטיפול במחלות הנגרמות מזיהומים עומדת לפי המחקר על כ-4.6 טריליון דולר – כ-6.2% מהתוצר העולמי.

מדי שנה מפרסם האו”ם דוח המתריע מפני סכנות הזיהום הסביבתי. הדוחות האחרונים של האו”ם מגלים כי אחד מכל ארבעה מקרי מוות ברחבי העולם נגרם מזיהום האוויר, האדמה או המים, או מחשיפה לכימיקלים ולקרינה. מזכ”ל ארגון הבריאות העולמי ד”ר מרגרט צ’אן אמרה בהקשר הזה כי: “סביבה בריאה תורמת לאוכלוסיה בריאה. אם המדינות לא יטלו יוזמה להפיכת הסביבה לבריאה, מיליוני צעירים ימשיכו למות טרם זמנם”.

המשרד להגנת התעשייה

הסכנה שבזיהום הסביבה היא אם כן ברורה ומוחשית, אבל בישראל, טענה ותיקה ושכיחה בקרב פעילי סביבה היא שהמשרד להגנת הסביבה מתפקד בפועל כארגון שעיקר העיסוק שלו הוא הגנה על התעשייה והתעסוקה. העמדה שההגנה על התעשיינים, על התעשייה ועל מקומות העבודה שהיא מייצרת, חשובה יותר מהגנה על הסביבה, ועל בריאות בני האדם החיים בה, היא עמדה שאפשר היה לצפות לה, גם אם לא להסכים עימה, מכיוונם של אנשי משרד הכלכלה או התשתיות. אך פעם אחר פעם היא נשמעת בשיחות עם בכירי המשרד להגנת הסביבה.

האם הדבר קשור לכך שניתן למצוא אחר הפרישה חלק גדול מהם עובדים עבור אותה תעשייה, היודעת להציג תגמולים כספיים גבוהים פי כמה מאלו שבמגזר הממשלתי? באופן מעניין, יתכן שהביקורת החריפה הזו החלה, לפני שנים רבות, בתגובה ליוזמה של בכירי המשרד בשם האמנה עם התעשיינים – מערך וולונטרי, בחסות המשרד להגנת הסביבה, שהתיר לתעשייה לזהם את האוויר באופן חופשי, ואיפשר למשרד לא להתקין או לאכוף חוקים ותקנות של הגנה על איכות האוויר כמקובל בשאר מדינות העולם המפותחות.

מי שמזוהה עם היוזמה הזו היא ד”ר מיקי הרן, מנכלית המשרד בשנים 2003-2006, ומי שעבדה במשרד בתפקידים בכירים החל מ-1996. בכל אותן השנים היתה האמנה עם התעשיינים נר לרגלי אנשי המשרד, שאמורים היו לאכוף את החוק על המפעלים המזהמים “באופן וולונטרי”. פעילי סביבה שהתקוממו נגד השיטה טענו שהמשרד נותן למפעלים המזהמים “רישיון להרוג”, וכי הדבר משול לכך שבמקום לחוקק ולאכוף חוקי תנועה, יחתימו נהגים על אמנה וולונטרית האוסרת על נהיגה בשכרות ובמהירות מופרזת.

ד”ר מיקי הרן (דה מרקר, צילום מסך מיוטיוב)

את קו המחשבה שמאחורי האמנה הזה המשיכה הרן גם בקריירה השנייה שלה, כבכירה בתוך התעשייה עליה פיקחה קודם, בין השאר כדירקטורית בכי”ל (כימיקלים לישראל בע”מ) החל משנת 2009. ח”כ חנין מסביר כי “בספרות ישנה טענה הפוכה”, לפיה הדלת המסתובבת לא מעבירה לבעלי ההון ידע ומוניטין של הציבור כדי שיוכלו להשתמש בו נגד הציבור, אלא להיפך: “הרגולטור לשעבר מעביר לארגונים המפוקחים את אופן החשיבה הרגולטיבית ואת האידיאולוגיה שעליה הוא צמח”. התפיסה הזו, מסביר חנין, “היא לדעתי נאיבית. מי שמעלה אותה לא מבין שהגופים המפוקחים הם גופים כלכליים עם אינטרסים פרטניים. לא מדובר בגופים נייטרליים של שיח אובייקטיבי וחילופי דעות וחשיבה פתוחה. לכן גם אם מישהו מביא חשיבה רגולטיבית, הוא מביא אותה לא ברמה הנורמטיבית של ‘מה צריך לעשות’, אלא ברמה האינסטרומנטאלית, של ‘איך עושים את זה בצורה מוצלחת’. ובמילים אחרות: מייעץ לחברות כיצד להתמודד עם הרגולציה הקיימת”.

ואולי בכל זאת, פקידי ציבור לשעבר כמו הרן מביאים לחברות שבשירותן הם פועלים ידע וערכים של הגנה על הסביבה ושמירה על חיי אדם? מספיק לבחון את הדברים באופן פשוט כדי להטיל בכך ספק. ראשית, יש לציין, הרן אינה פועלת רק מתוך דאגה לאינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל. כך למשל על תפקידה בכי”ל היא מקבלת שכר שנתי של 365 אלף שקל, ועוד תשלום קבוע של כמה מאות דולרים על כל ישיבה. קל להבחין כי כי”ל אינה מתבלטת בערכים שהיתה אמורה להנחיל להם לכאורה הדירקטורית הירוקה. להיפך – החברה נמצאת בכל השנים הללו במקום גבוה בטבלת עשרת החברות המזהמות בישראל. כלומר, גם אם הרן לא מנצלת את הידע והכישורים שצברה בשירות הציבור כדי להעמידם לרשות החברה המזהמת, אלא מנסה לשפר אותה – היא ככל הנראה לא כל כך מצליחה במשימתה.

כי”ל היא חברה בת של החברה לישראל (הנשלטת על ידי משפחת עופר) וחברת האם של חברות המייצרות אשלג ודשנים אחרים, בהן רותם אמפרט נגב. אחד האסונות הסביבתיים הגדולים שאירעו בישראל התרחש לאחרונה, בסוף יוני השנה, בנחל אשלים. על פי הערכת המשרד להגנת הסביבה דלפו כ-100 אלף קוב של מי גבס חומציים ממפעל רותם אמפרט נגב, שגרמו לזיהום חמור לאורכו של נחל אשלים במרחק של יותר מ-20 קילומטר. נחל אשלים הוא גם מוקד טיולים פופולרי, ורק בדרך מקרה לא נמצאו מאות מטיילים במקום בזמן שנשפכה החומצה הרעילה.

זיהום נחל אשלים (צילום: רועי טלבי)

הדירקטורית הירוקה לא עזרה לכך שלא יתקיים סיכון סביבתי בדמות מאגר גדול של חומר רעיל בסמיכות לריכוזי מטיילים וערכים סביבתיים. גם בחברות אחרות, פקידי ממשלה בכירים לשעבר לא הועילו למניעת אסונות דומים או התנהלות מזהמת שגרתית. לעומת זאת, בכי”ל, כמו גם בחברות אחרות, הצטיידו במי שיידעו כיצד להגן על החברה מפעולות של הממשלה או של הציבור בקשר לתקלות המסוכנות והזיהום החמור היומיומי שהיא גורמת. “מדובר באנשים שהם יוצאי המערכת, שהיו בפנים, ובמערכת יש בכירים שהם גידלו”, מסביר עו”ד ד”ר ערן צין, מנהל הקליניקה לצדק סביבתי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. כך למשל, שולי נזר, סמנכ”לית תעשיות בכירה במשרד להגנת הסביבה והדמות הקובעת לגבי אופן הטיפול של המשרד במפעלים, עבדה תחת הרן. “אולי זה לגיטימי”, מוסיף צין, “אבל אני צריך להוציא עשרה מכתבים והם יכולים לכאורה להרים טלפון אחד ולהשיג את מה שהם רוצים. הם מוכרים את הידע המקצועי שלהם וגם את זה שיש להם קשרים. השאלה היא מתי זה כבר לא לגיטימי”.

ד”ר הרן היא גם יועצת סביבתית של חברת קצא”א, מי שאחראית על דליפת הנפט העצומה וזיהום שמורת עברונה בדצמבר 2014. האירוע הוערך על ידי המשרד להגנת הסביבה כאחד האסונות הסביבתיים החמורים שאירעו בישראל. עומר כרמון, כתב במקומון “ערב ערב” על היתקלות בין הרן לבין מירי רגב בעת סיור של ועדת הפנים של הכנסת בשמורת עברונה לאחר הדליפה: “כשביקשה ד”ר הרן את רשות הדיבור בדיון ועדת הכנסת בבאר אורה בנושא דליפת הדלק, הציגה עצמה כמנכ”לית לשעבר של המשרד להגנת הסביבה. […] ‘זאת בעיה שאנשים עוברים מהמשרד להגנת הסביבה לקצא”א. זה ניגוד אינטרסים בין והון ושלטון’, הטיחה בה ח”כ רגב, ‘צריכה להיות תקופת צינון לפקידים באוצר ובמשרדי ממשלה, לפני שהם עוברים לגורמים שהם אמורים לפקח עליהם'”.

זיהום נפט עברונה (צילום: רועי טלבי)

התקשרנו להרן, כדי לשאול אותה על בחירות הקריירה של בכירי המשרד להגנת הסביבה. האם לאחר הקדנציה הציבורית הם פונים לאקדמיה, לארגוני הסביבה, לתעשייה? “במקרה שלי אני עם כל השלושה”, הסכימה הרן לומר, “מה שאני עושה זה לא סוד, אני גם באקדמיה, גם בארגונים ירוקים או לפחות סמי ירוקים, גם בהתנדבות פה ושם, גם בתעשייה וגם אפילו בממשלה אני פה ושם נוגעת. אבל לא, לא, אני לא מתראיינת – אני ממש לא אוהבת לראות את שמי בעיתונים משום כיוון שהוא”. למרות דבריה, הרן מוצאת לנכון, פעם אחר פעם, להתבטא בפומבי ולהגן על התעשייה מפני הביקורת נגדה. כך למשל, בראשית השנה פרסמה טור בדה מרקר” שכותרתו “לא צריך להיסחף עם השמירה על איכות הסביבה”. בטור אחר שלה כתבה כי “השיח הציבורי הסביבתי […] משרת אינטרסים מקומיים ואינו מתייחס בהכרח לטובת הציבור כולו” ויצאה להגנת מדיניות מוטת תעשייה של המשרד להגנת הסביבה, תחת הכותרת “להוריד את הלהבות בשיח על הסביבה”.

“מר איכות הסביבה” – סלל את הדרך לתופעה

רבים וטובים בקרב שדרת הניהול הבכיר במשרדי הממשלה עושים את המעבר מעמדת הרגולטור לעבודה אצל הצד המפוקח. לעיתים במהירות מרשימה. כאמור, במשרד להגנת הסביבה תופעת הדלתות המסתובבות החלה ממש בראשית הדרך, לפני כ-25 שנה. פרופ’ אורי מרינוב היה המנכל הראשון של המשרד, מ-1988. ב-1992 פרש וסמוך לאחר מכן עבר לעבוד כיועץ הסביבתי של חברת כביש חוצה ישראל, בימי המאבק הציבורי הגדול נגד כביש 6.

“יזמי הכביש חששו שהמאבק עלול להזיק להם, ולפיכך נקטו מדיניות של קואופטציה, כלומר העבירו את היריב לצדם כדי לנטרלו”, כותבים פרופ’ דני רבינוביץ’ ואיתי ורדי בספר “כוחות מניעים“, “מלבד מסע הסברתי נרחב שנועד לשוות לכביש המזיק נופך ‘ירוק’ (greenwash), החברות שכרו את שירותי הייעוץ של שני מומחי איכות סביבה בעלי שם: ד”ר אורי מרינוב, שכיהן בתפקיד המנכ”ל הראשון של המשרד לאיכות הסביבה וד”ר עמרם פרוז’ינין, לשעבר סגנו של מרינוב במשרד. פרוז’ינין אף מונה לראש תחום איכות סביבה בחברת ‘דרך ארץ'”.

חברת כביש חוצה ישראל מתהדרת במרינוב כמי שמלווה את פעילות החברה מיום הקמתה, כלומר ראשית שנת 1993. כשנשאל מרינוב בעבר מה גרם לדעתו לכך שהמאבק בכביש הפך להיות מאבק הדגל של התנועות הירוקות בישראל, הוא ציין: “זאת היתה תקופה בשנות ה-90 שגופים לא ממשלתיים התחילו לקבל תרומות מקרנות שונות, ובשביל לקבל תרומה צריך לעשות רעש”. במצגת שהכין ופרסם כדי לסכם את הישגי חברת כביש חוצה ישראל הוא מסכם בשקופית האחרונה: “חשוב לזכור: הקיצוניות היא האויב הגדול ביותר של הסביבה” – עמדה שניתן למצוא גם במשרד להגנת הסביבה לפיה ארגונים ופעילי סביבה אינם רק חבורה של קיצוניים, הם אויבים ממש.

מאז פרישתו, מספר מרינוב בשיחה איתו, הוא מחלק את זמנו בין הוראה לייעוץ. בקריירה האקדמית שלו היה ראש החוג לניהול משאבי טבע וסביבה באוניברסיטת חיפה וחבר בצוות שהקים את בית הספר לקיימות בבינתחומי בהרצליה. כיועץ, הוא אומר, עבד עם עשרות גופים וארגונים לאורך השנים (“50 או 60”). כדוגמה מביא מרינוב את העבודה שעשה עבור מינהל מקרקעי ישראל בכל הנוגע לטיפול בקרקע מזוהמת של תע”ש ואת העבודה עבור חברת כביש חוצה ישראל. “כל הקשר בין החברה לבין המשרד להגנת הסביבה ומינהל התכנון – אלה היו הנושאים שלי”, הוא מסביר.

כמו הרן, גם מרינוב אוחז בהשקפת עולם מסויימת מאוד בנושאי סביבה. במקרה או שלא במקרה, מדובר בהשקפה שמתאימה היטב לגופים שלהם הוא משכיר את שירותיו. “מאז ועד היום”, הוא קובע, ארגוני סביבה בישראל מקיימים מאבקים ציבוריים כדי לגייס תרומות, ולא להיפך. את המאבק הסביבתי בכביש 6 הוא מבטל: “בסופו של דבר הרוב המכריע של הנסיעות, נעשה ברכב הפרטי”, הוא אומר ומוסיף “לידיעתך ליאורה, אין זיהום אוויר כל כך גדול במדינת ישראל”.

פרופ’ אורי מרינוב, המנכ”ל הראשון של המשרד להגנת הסביבה (אורי מרינוב, צילום מסך מיוטיוב)

כאמור, לא רק המנכ”ל הראשון של המשרד להגנת הסביבה הפך ליועץ פרטי, אלא גם המשנה שלו, ד”ר עמרם פרוז’ינין, שעבר לעבוד עבור חברת דרך ארץ, זכיינית כביש 6, ועבור חברות אחרות. “בואי אני אקצר לך את העניין”, אומר פרוז’ינין בשיחה איתו, “מאז שעזבתי את המשרד להגנת הסביבה, התחלתי לתת ייעוץ לזכייני פרויקטים של תשתית, במיוחד תשתית תחבורתית ואני עובד עבור זכייני מכרזים שמוציאה נתיבי ישראל, שהיא חברה ממשלתית, של חברת כביש חוצה ישראל שהיא חברה ממשלתית, ואני עובד בשביל החברות הפרטיות שזוכות במכרזים. לא דלתות, ולא מסתובבות ולא נעולות…”.

עבדת בחברת דרך ארץ, שסללה את כביש חוצה ישראל, נכון?

“כן. והיום אני עובד בחברת שפיר, שהיא זכיין של המדינה, למכרז שהוציאה חברת כביש חוצה ישראל על כביש שש צפון מיקנעם עד קרית אתא. אני יועץ איכות סביבה לחברות פרטיות, במיוחד בפרויקטים של תשתיות, תשתיות כבישים, רכבות וגם במשק האנרגיה”.

ואתה היית היועץ הסביבתי של חברת IEI, היזמית של פרויקט הניסוי לכריית פצלי השמן בחבל עדולם בשפלת יהודה?

“IEI? כן. אני עובד עם יזמים פרטיים – חברת שיכון ובינוי, סולל ובונה, דניה סיבוס… אני יועץ שלהם. הפרויקט של חברת נתיבי ישראל, אבל אני לא עובד שלהם, אני נותן את העצות שלי לקבלן שזכה במכרז”.

אתה זוכר שהיה מאבק גדול נגד הפרויקט של פצלי השמן?

“בואי נגיד ככה: אין שום פרויקט תשתית שאין נגדו התנגדויות”.

ישנה טענה בקשר לאנשים שעבדו במשרד להגנת הסביבה והיו אמורים להיות הרגולטורים של חברות – והיום עובדים עבורן, מה תגובתך?

“תפקידי במשרד להגנת הסביבה לא היה לפקח על החברות. יש במשרד מבנה אדמניסטרטיבי מסויים, שבו יש הנהלת משרד, יש מחוזות של משרד. ואני הקמתי בין השאר יחידות סביבתיות ברשויות מקומיות ובאיגודי ערים. למשל ב-IEI – פצלי השמן, ביקשו היתר בניה לפיילוט על שלושה דונם ברמה המחוזית. אני במשרד להגנת הסביבה לא הייתי אחראי לא לוועדה המחוזית ולא ל-IEI ולא בשום דבר מהסוג הזה”.

כשאנו שואלים את פרוז’ינין האם הוא לא רואה בכך בכל זאת בעייה של ניגוד עניינים, הוא מגיב בכעס: “איזה ניגוד עניינים? איזה ניגוד עניינים? לא, אני לא מבין אפילו את הטענה”. ובכל זאת, מיד לאחר כך, הוא מספר כך: “אני לוקח אותך רגע לכביש חוצה ישראל, היתה לו התנגדות ציבורית, המשרד להגנת הסביבה עם שלושה או ארבעה שרים, אחרי שבכלל עזבתי את המשרד, שנים אחרי, השרים ועמדת המשרד היתה – מתנגדים לכביש! אני לא רוצה לחזור על הטיעונים שלהם.

“בנקודה מסויימת, המועצה הארצית לתכנון ובניה, שהיועץ הסביבתי שלה זה המשרד להגנת הסביבה, קיבלה החלטה שמאשרת את הפרויקט הזה, והטילה על חברת כביש חוצה ישראל להוציא את המכרזים ולנהל את ההקמה והפעלה של הכביש הזה. מי שזכה במכרז היתה חברת דרך ארץ. חברת דרך ארץ נדרשה להעסיק יועץ סביבתי שינחה אותה מה הם האמצעים למזער ולמנוע מפגעים סביבתיים. אני הועסקתי על ידי חברת כביש חוצה ישראל. איפה את רואה פה ניגוד עניינים?!”.

אגב, מול פרויקט כריית פצלי השמן בחבל עדולם נדרשו שנים ארוכות של מאבק עיקש של תושבים מקומיים, ארגוני הסביבה והמועצות האזוריות, כדי להצליח לדחות את התוכנית ולהצליח לשמור על הסביבה. אפי איתם, דירקטור ב-IEI, אמר במהלך דיון בנושא בכנסת: “רק בשביל הפרוטוקול – ד”ר עמרם פרוז’ינין, אחד ממייסדי וממקימי משרד איכות הסביבה. היה היועץ הסביבתי של כביש 6, בר סמכא. לכבודו, בגלל שהוא צנוע, אני שם את זה במקום”.

חרב להשכיר – רגל בעולם הסביבתי ורגל בעולם העסקי

נחמה רונן היתה מנכ”לית המשרד להגנת הסביבה בשנים 1996-1999. אחר כך כיהנה כחברת כנסת (מטעם מפלגת “המרכז”). בתקופת המנכ”לות הסתבכה רונן בחשדות לפלילים, אחרי שקיבלה סכום כסף מהקבלן דוד אפל. פרקליטות המדינה סגרה את התיק ללא כתב אישום. זו לא היתה הפעם האחרונה ששמה של רונן נקשר בחשדות ממין זה. שמואל דכנר, עד המדינה שחשף את פרשיות השחיתות המוכרות בשם “פרשת הולילנד”, טען כי שילם לה כדי שתסייע להפוך חלק מאדמת חירייה שיועד לפארק – לטובת מגדלי מגורים. רונן הכחישה את הדברים.

“כשכיהנה כמנכ”לית המשרד, התרשמתי שהיא מנהלת אותו לפי סולם ערכי ברור של הגנה על הסביבה: תכליתית, ישירה וברורה”, ציטטו בדה מרקר מקור באחד ממשרדי הממשלה בתחילת העשור, “כשהיא נשכרה על ידי חברת הזרע, האכזבה היתה גדולה. היא, כמנכ”לית לשעבר, היתה אמורה לדעת שהרעיון של בנייה לצורך מימון הפארק לא עובד ולא מתיישב עם ערכים סביבתיים. עיריית תל אביב, לדוגמה, בנתה את פארק הירקון מבלי לבנות דירה אחת. חבל שרונן בחרה להיות חרב להשכיר”.

בתום כהונתה בכנסת, כארבע שנים לאחר סיום תפקידה כמנכ”לית המשרד להגנת הסביבה, התמנתה רונן ליו”ר תאגיד המיחזור אלה. מלבד רונן, רוב בכירי אל”ה, אם לא כולם, קשורים לחברה המרכזית למשקאות, יצרנית המשקאות הקלים החולשת על השוק ובעלת המותג קוקה-קולה בישראל. בנוסף לתפקידה בתאגיד המחזור, היא משמשת יושבת-ראש דירקטוריון חברת האחזקות ממ”ן, חברה ממשלתית לשעבר הכוללת כיום מספר חברות בתחומי התעופה, המטענים והלוגיסטיקה. לרונן היכרות מוקדמת עם התחום: לפני שהגיעה לתפקידה כמנכ”ל משרד להגנת הסביבה עבדה בפרויקט נתבג 2000, שעורר התנגדות עזה מצד תושבים ופעילי סביבה. מלבד כל אלו היתה רונן דירקטורית בבנק הפועלים ולפני כן דירקטורית בבז”ן (בתי זיקוק לנפט), בחברת תעשיות מלח ובחברת שירותי הרפואה שח”ל.

שריפה במיכל נפט בבתי הזיקוק (באדיבות עמותת אזרחים למען הסביבה)

אז האם גם בתפקידה כמנכ”לית, וגם בתפקידה כיו”ר תאגיד המיחזור – הנותנים לה חזות ירוקה ואלגנטית, רונן מחוברת בפועל אל בעלי ההון ומקדמת מהלכים שמטרתם הסופית היא רווחים כלכליים? יש מי שסבור שלא. יפתח קרמר שעבד לצד רונן כדובר המשרד לאיכות הסביבה בעת כהונתה כמנכ”לית המשרד, מפרגן להצלחתה גם שנים לאחר מכן: “העולם הסביבתי צריך להתברך באנשים כמו רונן, שהוכיחה במשך השנים את יכולתה. יש לה רגל אחת בעולם הסביבתי ורגל אחת בעולם העסקי. זה מודל נכון ומוצלח. היכולת הזאת, לשנות דברים מבפנים, חשובה מאוד”, אמר על רונן בכתבה עיתונאית. כיום, יש לציין, קרמר הוא יועץ תקשורת. משרדו עובד עבור המזהמים הגדולים, כמו  בז”ן (בתי זיקוק חיפה) תש”ן (תשתיות נפט ואנרגיה), רותם אמפרט, מפעלי ים המלח ועוד.

דמות נוספת שנשכרה על ידי בז”ן היא הד”ר ברננדה פליקשטיין, מי שכיהנה כסמנכ”ל איגוד ערים להגנת הסביבה חיפה בשנים 1994-2008. במסגרת תפקידה היתה אמונה פליקשטיין על המאבק בזיהום הכבד שגורמים בתי הזיקוק. לפני כשבע שנים עברה לעבוד בבתי הזיקוק, כיועצת עצמאית.

הצלחת לשנות שם דברים לטובה?

“לדעתי מאד תרמתי. אבל אני לא רוצה לדבר על בתי הזיקוק, זה לא הוגן”.

למה החלטת לעבוד בבתי הזיקוק?

“קודם כל היה לי מעניין. רוב הזמן עבדתי בצד הרגולטורי והיה לי מעניין לראות את העולם מפרספקטיבה אחרת”.

בזמן שהיתה יועצת של בז”ן נתנה פליקשטיין חוות דעת במסגרת תביעה ייצוגית נגד קצא”א, היא מספרת, “כלומר, הייתי יועצת עבור שני הצדדים, למרות שאני לא אוהבת את ההגדרה, כי תמיד ראיתי את עובדי הרשויות ופעילי הארגונים הסביבתיים כקולגות, וגם אם היו לי מחלוקות איתם ראיתי אותם תמיד כקולגות”. לאחרונה החליטה לפרוש מבז”ן. “אם אתם חשבתם שאני אדם מקצועי בנושאי הסביבה, מדוע שלא תשמחו שאדם כמוני מייעץ להם, זו העמדה שלי”, היא אומרת כיום. אלא שהיכולת של הרגולטורים לשעבר לשנות דברים בבתי הזיקוק, לא הוכיחה את עצמה. כאמור, בתי הזיקוק נמצאים בראש טבלת המפעלים המזהמים בישראל.

“הטענה תמיד היא שהמומחה ‘עוזר’ למפעל לשפר את ההתנהלות שלו, אבל ברוב הדוגמאות שאני מכירה, לא ראיתי שיפור אמיתי בהתנהלות”, אומרת הרדל-ואכים, מנהלת “אזרחים למען הסביבה”, “מה שכן ראיתי הוא שיפור בתדמית של המפעל וביכולת שלו לייחצן את השיפורים שנעשים על ידו, גם כאשר אלה אינם אמיתיים או אינם רלוונטיים להשפעה הסביבתית בפועל של אותו המפעל. ברוב המקרים, פקידי הציבור שעברו אל המפעלים הופכים להיות חלק ממערך ההסברה או ההגנה של המפעל ולא משמשים כמומחים אובייקטיביים ובוודאי שלא מקדמים את ערך השקיפות כלפי הציבור, שזה המינימום שאפשר היה לצפות מהם”.

כמי שמנהלת ארגון חברתי הפועל בתחום הסביבה, הרדל-ואכים עומדת על פן בעייתי אחר של תופעת הדלתות המסתובבות: “כשמנסים לגייס מומחים מגלים שכל הבכירים לשעבר, מייצגים את המזהמים”. ואכן, במהלך העבודה על התחקיר שוחחנו עם נציגי ארגונים המנסים לגייס מומחים לעזרת הציבור במאבק מול תעשייה מזהמת. אלו חזרו וסיפרו כיצד כשפנו לבכירים לשעבר במשרד להגנת הסביבה, נתקלו בסירוב: לא נוכל להשכיר את שירותינו לפעילות ציבורית כזאת או אחרת. הסיבה: ניגוד עניינים, בשל העבודה עבור החברות המזהמות.

האם אפשרויות התעסוקה היחידות עבור מי שפועלים בתחום השמירה על הסביבה הוא דווקא אצל מי שאחראים לזיהום הגדול ביותר?

תכירו את אלונה שפר קארו שהיתה מנכ”לית של המשרד להגנת הסביבה, כיום היא לא עובדת במפעלים שמייצרים זיהום אוויר, אלא דירקטורית בחברת אנרג’יקס, העוסקת באנרגיות מתחדשות. לאחרונה כתבה בדף הפייסבוק שלה: “כשסיימתי את תפקידי במשרד, אמר לי מישהו בכיר מהעולם העסקי את המשפט המצמרר הבא: בעולם העסקי זוכרים את הרגולטורים שלא שיתפו פעולה ולפיכך יהיה לך קשה למצוא את דרכך. הוא התכוון להתנגדות שלי בוועדת צמח לייצוא גז בכמויות הזויות בהתאם לאינטרסים של תשובה. הייתי אז המתנגדת היחידה וכתבתי חוות דעת מיעוט חריפה להבדיל משאר נציגי הממשלה. בדיעבד מסתבר שחלקם היו נגועים בשחיתות. […] כשאתה מגן על האינטרס הציבורי אתה לבד לגמרי. תוך כדי וגם אחרי. אף אחד לא שומר עליך. זה לא היה פשוט לשלם מחירים אבל לפחות אני גאה לספר לילדים שלי ולישון טוב בלילה”.

הצטננות קלה וזה עובר

בתגובה לטענה הכללית בדבר הבעייתיות שבמעבר של בכירי המשרד לעבודה אצל הגופים המפוקחים, נמסר מהמשרד להגנת הסביבה כך: “ככל עובדי השירות הציבורי, גם על עובדי המשרד להגנת הסביבה חלות הגבלות לאחר פרישה מתוקף חוק שירות הציבור והוראות התקשי”ר, במטרה למנוע חשש לפגיעה בטוהר המידות ולהבטיח את אמון הציבור בשירות הציבורי ובעובדיו. כך גם בכל הקשור לקליטת עובדים, הנעשית בהתאם להוראות התקשי”ר והנחיות שונות, המסדירות ניגודי עניינים במידת הצורך”.

ואכן, הקרוסלה המסתובבת של הפקידות הבכירה של משרדי הממשלה אמורה להיות מתוזמנת באמצעות “חוק שירות הציבור (הגבלות לאחר פרישה) (תיקון מס’ 4), התשע”ב–2012”, הקובע תקופת צינון של שנה. מדובר בפרק זמן קצר, שאינו פותר את בעיית הידע הארגוני והקשרים הנרכשים, אבל גם עבורו ישנו מסלול עוקף: ועדה מיוחדת של בית המשפט המחוזי רשאית לקצר את תקופת הצינון לשלושה חודשים בלבד ובכך לעקרה למעשה גם מתוכנה הקלוש.

“מתוך 85 בקשות שבית המשפט דן בהן בין 2013 ל-2016 – 80 בקשות אושרו, כלומר 80 צינונים התאיידו, רק 5 בקשות נדחו. זאת בדיחה, אין באמת צינון. ואם הם יודעים שאין באמת צינון, אז כבר בזמן שהם במגזר הציבורי, הם חושבים על השלב הבא”, אומר העיתונאי העצמאי תומר אביטל (ממייסדי קרן התחקירים). “מצב הדברים בו משרתי ציבור מדלגים ממשרתם הציבורית לגופים פרטיים שהיו בפיקוחם ללא תקופות צינון ראויות פוגע בנו פעמיים”, מסביר עו”ד אילן יונש, פעיל חברתי והיועץ המשפטי לקרן, “ראשית, בעצם השחתת השירות הציבורי (במיוחד בתפקידים רגולטוריים) מקום בו עובד הציבור יעדיף לשמור על קשריו עם גופים מפוקחים חלף ביצוע תפקידו הציבורי ללא מורא וללא משוא פנים. שנית, איוש החברות הפרטיות בעובדי ציבור רק בשל תפקידם הקודם מביא לתרבות שלטונית ועסקית מבוססת קשרים במקום כישורים ולהעמקת השחיתות השלטונית”.

ולמעשה, הבעייתיות שבתופעת הדלתות המסתובבות לא באמת יכולה להיפתר באמצעות חוקי צינון למיניהם. “גם אם זה יהיה שנה וגם אם זה יהיה חמש שנים”, אומרת ד”ר אורלי רונן, ראש מסלול קיימות עירונית בבי”ס פורטר באוניברסיטת תל אביב ולשעבר מנכ”ל ארגון השל, “איך יכול להיות שעבדת במשרד להגנת הסביבה, כשומר הסביבה, ואחרי זה הלכת לעשות עבודה שהיא הפוכה לחלוטין. זו קודם כל שאלה מוסרית: האם אתה עוזר למישהו לשמור על החוק ולהגן על הסביבה או שאתה עוזר לו להפר את החוק ולהתחמק מעונש”.

אז מה כן אפשר לעשות? לחשוף את האנשים עצמם ולהביא לביקורת ציבורית על מוסריות המעבר משמירה על הציבור ישר לזרועות החברות המזהמות. התחקיר מתמקד נקודתית בבכירי המשרד לשעבר ובעבודה שביצעו בעבור החברות שאך קודם היו אחראים לפקח עליהן.

כתבה זו הופקה על-ידי קרן התחקירים, גוף תקשורת עצמאי הפועל במימון והכוונת הציבור. זהו התחקיר השני שמופק בידי הקרן ונושאו נבחר בהצבעה על-ידי ציבור התומכים. תחקיר וכתיבה: ליאורה אמיתי | עריכה: שוקי טאוסיג, תומר אביטל, ניר בן-צבי | ייעוץ משפטי: עו”ד אילן יונש | הפקה: גיא מרגלית, ניר בן-צבי | חברי קרן התחקירים: מאה ימים של שקיפות | העין השביעית | צדק חברתיחדר המצב | הכלכלה האמיתית | פואנטה

בשבועות הקרובים יפורסם תחקיר שלישי של קרן התחקירים אודות עבודת הלוביסטים בכנסת. התחקיר הראשון של קרן התחקירים חשף מגעים חשאיים שקיימה מדינת ישראל להצטרפות להסכם הסחר הבינלאומי טיס”א (“ברוכים הבאים לשלטון התאגידים“). בעקבות התחקיר, קיימה ועדת הכלכלה של הכנסת דיון מיוחד בנושא, משרד הכלכלה שחרר עשרות מסמכים ששפכו אור על עמדות המשלחת הישראלית לדיונים ואף העיתונות הממוסדת החלה לסקר את ההסכם השנוי במחלוקת. בנוסף, מבצעת קרן התחקירים עבודה עיתונאית שוטפת, הכוללת הנגשת דוחות מבקר המדינה, ניתוח תזכירי חוק ממשלתיים ופרסומים וחשיפות נוספים.