דו”ח המבקר בגובה העיניים – מערך הזיהוי הפלילי

 

ממשיכים לפענח עבורכם את דו”ח מבקר המדינה ■ מעת לעת נצלול אל פרק בדו”חות המבקר, נביא לכם ממנו חלקים חשובים ומעצבנים במיוחד – והכל, בשפת בני אדם ■ והפעם: המערך לזיהוי פלילי של משטרת ישראל!

| חנה רבין |

ההרשעות הפליליות בישראל נשענות על מגוון ראיות – חלק נכבד מתוכן נאספות בזירת העבירה. תפקיד המז”פ הוא לבחון ממצאים אלו ולקבוע אם הם יכולים לשמש ראיות לביצוע העבירה. האיכות והמקצועיות של ראיות אלה משפיעות באופן ישיר על החלטת השופט כאשר הוא מחליט על שלילת החופש של הנאשם.

בדו”ח מבקר המדינה השנתי שפורסם בחודש מאי האחרון, נמתחת ביקורת חריפה על מערך הזיהוי הפלילי של משטרת ישראל –  הנה כמה מהנקודות המרכזיות שעולות מהביקורת:

  • עשור להחל שהתחיל המז”פ בהליך של הכשרה לעמידה בתקינה הבינלאומית, רק מחצית משיטות העבודה סיימו את ההסמכה לתקן. גרוע מכך, הם המבקר מצא כי השוטרים שלוקחים ראיות בשטח, פשוט לא מפוקחים ע”י אף גורם. למה תקן בינלאומי חשוב? כדי ליישר קו עם שאר העולם ובעיקר כדי שתהיה ביקורת חיצונית ואובייקטיבית ויכולת למדוד ביצועים.
  • במעבדת הדנ”א הצטבר עומס של מאות תיקים – כשליש מכמות התיקים השנתית המטופלים במעבדה לא מגיעים לכדי טיפול וישנו פיגור מתמיד גם בתיקים שכן מטופלים. המז”פ הורה לצמצם את הראיות המגיעות אליו וכתוצאה מכך רק חלק מכלל המוצגים והדגימות שנלקחו מזירות הפשע נשלחו לבדיקת המעבדה.
  • במשטרה אין נוהל המסדיר את אופן הטיפול בדגימות דנ”א שניטלו מחשודים, מרגע נטילתן ועד הגעתן למעבדה. נמצא כי אלפי דגימות לא נקלטו במאגר עקב שגיאות וחוסר בנתונים. בסוף יולי 2017 המעבדה לא הפיקה פרופיל דנ”א לכ- 73% מהדגימות שהתקבלו במעבדה באותה שנה!
  • חוקרי הזירה לא מיישמים את כל דרכי המניעה לזיהום מוצגי דנ”א, ולא תמיד ממלאים את כל ההוראות בדבר שימוש בציוד מיגון אישי.
  • גם במחלקת טביעות האצבע המצב לא מזהיר: בעשרות תחנות משטרה בארץ הותקנו בשנים האחרונות מערכות ממוחשבות וחכמות ללקיחת טביעת אצבע. המערכות האלו שולחות את טביעת האצבע במהירות אל המעבדה שיכולה להתאים את טביעת האצבע שנלקחה בתחנה, לטביעת האצבע שנלקחה בזירה. אבל, המבקר מצא שבחלק מהיחידות, טביעות האצבע עדיין נלקחות בדיו, דבר שמאריך ומסכן את החקירה. אבל יודעים מה? גם אם השוטרים יעבדו עם המערכת, המעבדה כל כך עמוסה שהיא לא מצליחה להגיע ליותר מ- 64% מהבדיקות שנשלחות אליה בשנה.
  • והנה דוגמה לבזבוז כספי ציבור: יש מעבדה אנליטית שבוחנת האם ראיות מסוימות הן סמים או תחליפי סמים. המעבדה הזו, כמה מפתיע, נמצאת בעומס אדיר ופשוט לא מצליחה להגיע ליעד. אז המשטרה רכשה בשנת 2016 שני מכשירי מדידה שנועדו לשימוש במעבדה האנליטית, בשווי של כ- 830 אלף ש”ח. מבקר המדינה מצא כי אחד המכשירים עדיין סגור באריזתו ואילו המכשיר השני בכלל לא הגיע אל המשטרה. למה? לא ידוע. המשטרה שילמה את מלוא הסכום לספק, בלי לקבל שום ערבות, ובינגוד להוראה של החשב הכללי שביקש לשלם מראש רק 25% מהסכום.
  • ממצא אחרון אך לא פחות חשוב: המבקר מתריע כי למז”פ אין ממונה בטיחות והמשטרה לא פיתחה תכנית להבטחת הבריאות של העוסקים בזיהוי המוצגים במעבדות (לעיתים קרובות מדובר בחומרים רעילים שיכולים להזיק לשוטרים ואף לאזרחים הנמצאים בתחנה). כבר במרץ 2009 הודיעה מחלקת שירותי כבאות והצלה בעיריית ירושלים כי היא מתנגדת להפעלת המעבדות של מז”פ עד שהמשטרה תכין תכנית בטיחות אש. נכון לאוקטובר 2017 המשטרה לא הכינה תכנית שכזו.

המבקר מסכם וקורא לפיקוד המשטרה לבצע עבודת מטה רצינית ולהטמיע שיטות עבודה מוסמכות ומסודרות. אנחנו לא רוצים לדמיין כמה פושעים מסתובבים חופשי כי פיקוד המשטרה לא מוצא פתרון לבעיה, או לחילופין – כמה אנשים חופשיים נמצאים מאחורי סורג ובריח.

לינק לדו”ח המבקר המלא:

http://www.mevaker.gov.il/he/Reports/Report_627/c33815d6-410d-46b0-a63c-870ce0e76320/203-police-2.pdf

פרקים קודמים בסדרת “המבקר”:

דו”ח המבקר בגובה העיניים – שקיפות

ממשיכים לפענח עבורכם את דו”ח מבקר המדינה ■ מעת לעת נצלול אל פרק בדו”חות המבקר, נביא לכם ממנו חלקים חשובים ומעצבנים במיוחד – והכל, בשפת בני אדם ■ והפעם: שקיפות!

| יעל פינקלשטיין |

כל משרד ממשלתי מחויב לפרסם סיכום שנתי של הפעולות וההוצאות שלו, כדי שאנחנו, הציבור, נוכל לעקוב אחר פעולות הממשלה ולבדוק את הביצועים שלה. ומה גילה המבקר? שבמשך שנתיים ברציפות (2015-2016) משרד רה”מ ומשרד התרבות לא טרחו לפרסם את הדו”ח השנתי שלהם. בשנת 2016 גם משרד ירושלים ומורשת לא פרסם אחד כזה. זה נראה לכם הגיוני שמשרדי הממשלה עוברים על החוק?

על כל רשות ציבורית למנות ממונה על חופש המידע. בין תפקידי הממונה לדווח לציבור עד כמה יושם חוק חופש המידע באותה רשות. לדוגמה: כמה בקשות חופש מידע נשלחו אליה, כמה מהן נענו ומה תוכנן. גם פה משרד רה”מ, משרד ירושלים ומורשת ומשרד התרבות והספורט מאכזבים אותנו כשלא טרחו לשלוח את הנתונים הנדרשים.

משרדי ממשלה לא עונים, או עונים באיחור, להרבה בקשות חופש מידע. המידע שמחזיקים משרדי הממשלה לא שייך להם – הוא שייך לנו ולכן זכותנו לדרוש אותו. על פי חוק, הם אמורים לענות לנו תוך 120 ימים. הבעיה היא שמשרדי הממשלה נוטים פשוט לא לענות על בקשות או לענות עליהן באיחור רב. כך לדוגמא המשרד להגנת הסביבה, בתקופה של שלוש שנים שנבדקו, לא ענה על 150 בקשות! רק לאחר הביקורת החל המשרד לענות על הבקשות ובאמת ענה על רובן – אבל באיחור של שנים.

הערת צד חשובה ומעניינת: הרבה מהתשובות לבקשות חופש המידע אינן מתפרסמות באינטרנט – אבל את אלה שכן תוכלו למצוא כאן: https://foi.gov.il/he/search

שרי הממשלה מסתירים מאיתנו את הפגישות שלהם. העוקבים הנאמנים שלנו כבר יודעים – יומן שקוף גורם לשרות ולשרים לחשוב פעמיים על חלוקת הזמן הזמן שלהם ועל האנשים שהם נפגשים איתם. הידיעה שהציבור רואה ומשגיח – יש בכוחה ליישר את הפעילות שלהם. אך לצערנו, הרבה שרים עדיין מסתירים מאיתנו את היומן שלהם, או חלקים גדולים ממנו (רק בזכות מאה ימים של שקיפות ישנם כבר 30 ח”כים שמשקיפים יומנים דרך קבע! זה מדהים – אבל לא נפסיק להיאבק עד שנגיע ל- 120).

משרדי ממשלה משלמים לחברות פרטיות – ולא מספרים לנו. ועדת השקיפות בכנסת ביקשה מידע לגבי תשלומים של משרדי ממשלה לחברות ייעוץ ואת היקף העבודה שלהן. שנה לאחר הדיון בוועדה, 14 (!) משרדים לא ענו לבקשה. לאחר הביקורת חלק מהמשרדים נענו לבקשה אבל רובם עדיין לא שלחו את המידע – שעליהם לפרסם על פי חוק! משרד הבריאות למשל, לא פרסם הסכמים לרכישת חיסונים והקמת חדרי ניתוח במעל ל- 100 מיליון ש”ח. משרד התחבורה לא שיתף איתנו הסכם של 1.1 מיליארד שקלים עם חברת תחבורה ציבורית והסכמים לבניית נתיבי תחבורה ציבורית ב- 1.5 מיליארד שקלים נוספים.

מידע לא מתפרסם כי הוא מוגדר כ”רגיש” – גם כשהוא לא. להשתמש בביטחון המדינה כתירוץ להסתרת מידע הוא נבזי במיוחד. הנה דוגמה: משרד הבריאות סיווג 15,600 הוצאות בשווי כ- 64 מיליון ש”ח כ”רגישות”, אף שדי היה להוריד מהן את שם המטופל בשביל להפוך אותן לניתנות לפרסום. במטה משרד הבריאות סיווגו 64 הוצאות כרגישות, אפילו שהן בכלל לא כאלה! למשל הסתירו מאיתנו תשלום ליועץ תקשורת חיצוני לשר הבריאות. משרד התחבורה פעל גם הוא בצורה דומה – כך לדוגמא הוסתרו רכישת ריהוט ללשכת השר ומנוי לעיתון לעובדי המשרד בטענת רגישות.

אם קראתם והתבאסתם שהרבה דברים עדיין לא שקופים לציבור – תתעודדו! תראו כמה ההשפעה שלנו חזקה – לפני שלוש שנים התחלנו לדחוף את האג’נדה הזו יחד איתכם – ותראו איזה שינוי! עכשיו יש מודעות לנושא גם במוסדות רשמיים כמו מבקר המדינה – וזו רק ההתחלה. אנחנו מתקדמים לשלטון שקוף יותר בכל רגע ועד שהוא יהיה כזה אנחנו נמשיך להילחם ולקדם את השקיפות השלטונית.

רוצים להמשיך לעזור לנו? הצטרפו להיות מו”לים שלנו: https://shakuf.press/join

לינק לדו”ח המבקר המלא:

http://www.mevaker.gov.il/he/Reports/Report_627/6dd1ae66-0117-438b-bef5-241d493c6f01/101-shkifut.pdf

פרקים קודמים בסדרת “המבקר”:

דו”ח המבקר בגובה העיניים – רו”ח בחברות ממשלתיות

ממשיכים לפענח עבורכם את דו”ח מבקר המדינה ■ מעת לעת נצלול אל פרק בדו”חות המבקר, נביא לכם ממנו חלקים חשובים ומעצבנים במיוחד – והכל, בשפת בני אדם ■ והפעם: שיטות פעולה פסולות ומינויים תוך ניגודי עניינים של רואי חשבון לחברות ממשלתיות.

| דפנה נעמני |

חברות ממשלתיות אחראיות על תחומים מרכזיים בחיי היומיום של כולנו. מספיק שנזכיר את חברת החשמל, נמל אשדוד, דואר ישראל והרכבת. היקף ההכנסות השנתי של החברות הממשלתיות נאמד בכ- 67 מיליארד ש”ח וסך נכסיהן בכ- 178 מיליארד ש”ח.

מטבע הדברים, המדינה רוצה לבקר את מה שקורה בחברות שברשותה – כלומר ברשותנו, הציבור- ולכן נקבע בחוק כי יש למנות רואה חשבון מבקר אשר תפקידו המרכזי לספק חוות דעת על הדו”חות הכספיים של החברות הממשלתיות שבפיקוחו. עד כאן נשמע מצוין, נכון?

בחודש שעבר פרסם מבקר המדינה דו”ח מיוחד על הנושא, הוא מתחיל עם הוועדה האחראית על המינויים של רואי החשבון ועל קביעת תנאי העסקתם. שר האוצר ושרת המשפטים הם האמונים על מינוי חברי הוועדה, כאשר רשות החברות הממשלתיות תפקידה לספק את כל המידע עימו הועדה צריכה לקבל את החלטותיה. עכשיו החלק המדהים: החל משנת 2012 ועד לחודש מרץ 2015 – הוועדה הזו לא התכנסה אפילו פעם אחת! הסיבה? מחסור בכוח אדם.  ואז פתאום בין מרץ 2015 לפברואר 2016, הוועדה מינתה 48 רו”ח, בשכר של למעלה מ-20 מיליון ש”ח בשנה!

רואה חשבון (אילוסטרציה)

אם זה לא מספיק, כאשר הוועדה כבר מתכנסת, המבקר גילה כי היא פועלת בחלק ניכר מהמקרים בניגוד עניינים. בדו”ח מוזכר כי שלושה מחברי הוועדה חתמו על מסמך, טרם השתתפותם בוועדה, ובו התחייבו לא לפעול בניגוד עניינים במספר נושאים הקשורים אליהם באופן אישי. בפועל, שניים מהם הפרו את ההתחייבות עליה חתמו. כך לדוגמה נמצא שחבר ועדה השתתף בדיונים בהם נדונו מינויים של רואי חשבון הנותנים שירותים בחברה בה הוא משמש בעצמו כדירקטור.

גם בבחירת רו”ח לחברות עצמן התגלו ליקויים והמבקר נותן מספר דוגמאות. סיפור אחד הוא של רו”ח שמונה לפקח על התעשייה האווירית ועל חברת בת שלה (אלתא) וכן על עוד שתי חברות ממשלתיות נוספות. אחת החברות הנוספות הייתה חנ”י (חברת נמלי ישראל) – ובה לבדה סך שעות העבודה שלו עמדו על כמעט פי שלושה מן ההיקף שאושר לו בעת המלצת הוועדה למנותו. בסופו של דבר, שכרו של רו”ח בודד זה הגיע לכ- 2.5 מיליון ש”ח.

לסיום, אי-אפשר בלי קצת ליקויים בשקיפות: אנו מצפים מעובדי מדינה לנהל פרוטוקולים מסודרים על-סמך דיונים מנומקים, כדי שנוכל לדעת כיצד החלטות מתקבלות. הרי בסופו של יום – הפקידים משתמשים בכספים של כולנו כדי לשכור את רואי החשבון שיפקחו על החברות הממשלתיות. ומה קורה בפרוטוקולים של הוועדה שבחרה את רואי החשבון? לא צוינו שמות המצביעים וכיצד הם הצביעו. במקרים מסוימים, הוועדה בחרה לסטות משיטת הניקוד המקובלת ללא כל נימוק! הנה ציטוט מקומם במיוחד מדו”ח המבקר: “”לא ניתן כל נימוק בדיוני הועדה […] המסביר מדוע נבחרה אפשרות אחת על פני אחרת”.

אז מה עושים? מכיוון שתפקיד הוועדה חשוב ומשפיע על כלל החברות הממשלתיות, יש לשמור על תקינות המינוי, על-ידי, שימור פרוטוקולים, שמירה על מתן שוויון הזדמנויות, הימנעות מניגוד עניינים ולבסוף, איך לא – שקיפות. נקווה שהוועדה תתקן את דרכיה, והשרים הממונים עליה (שר האוצר כחלון ושרת המשפטים שקד) ידאגו לכך שהיא תשנה את דרכה, או לכל הפחות, תשכיל לשפר אותם.

לינק לדו”ח המבקר המלא:

http://www.mevaker.gov.il/he/Reports/Report_623/SummaryReport/summarypdf_2.pdf

פרקים קודמים בסדרת “המבקר”:

דו”ח המבקר בגובה העיניים – איום הרחפנים

ממשיכים לפענח עבורכם את דו”ח מבקר המדינה ■ מעת לעת נצלול אל פרק בדו”חות המבקר, נביא לכם ממנו חלקים חשובים ומעצבנים במיוחד – והכל, בשפת בני אדם ■ והפעם: אף אחד לא לוקח אחריות על איום הרחפנים.

| מאיה קרול |

בנובמבר האחרון פרסם מבקר המדינה דו”ח מיוחד לאחר שבדק את ההיערכות של גופי הביטחון הלאומיים מפני איום הרחפנים. ממצאי הדו”ח מצביעים על תמונת מצב מטרידה – המטה לביטחון לאומי מוביל זה כשנתיים וחצי (!) תכנית שמטרתה לקבוע דבר אחד פשוט: מי מבין גופי הביטחון יהיה האחראי להגן על כולנו מפני רחפנים, שמקורם בתוך שטח המדינה.
השנים עברו, הוועדות התכנסו – אך ועדת השרים לענייני ביטחון טרם קיבלה החלטה בנושא. גם לצה”ל, שתפקידו הוא הגנה מפני רחפנים שמקורם מחוץ לשטח המדינה, אין מענה שלם לאיום, על אף הערכתו שאיום הרחפנים הוא מתפתח, ייחודי ומדאיג.

רחפנים (Drones) הם כלי טיס בלתי מאוישים המופעלים מרחוק, אשר לרוב מותקנת בהם מצלמה. כל אדם יכול כיום לרכוש לעצמו רחפן – כלי טכנולוגי מתקדם וזול יחסית. לפי הערכת רשות התעופה האזרחית, יתקרב השנה מספר הרחפנים בישראל ל- 20,000.
לצד הגידול בשימוש אזרחי ברחפנים, גדל הסיכון לשימוש בהם לרעה בהיבטים הביטחוניים. כהוכחה לכך, בשנים 2015-2016 חלה עליה של כ- 70% באירועי בטיחות שבהם היו מעורבים רחפנים. ידוע גם כי ארגון דאע”ש בסוריה משתמש כבר היום ברחפנים כאמצעי לחימה בשלט רחוק, כשהם חמושים ברימוני רסס ושאר חומרי נפץ.
המבקר ממליץ לטפל בעניין בהקדם – ובצדק. איום הרחפנים הוא איום מתפתח, כזה שהשלכותיו יורגשו בעתיד. ביקורות קודמות (דוגמת הביקורת בעניין התמודדות עם איום המנהרות) הצביעו על כך שטיפול באיומים מתפתחים הוא איטי, ומשאיר את המדינה לא מוכנה להתמודדות.

מה מדהים? המטה לביטחון לאומי, גופי הביטחון וגם רה”מ מסכימים כולם לחלוטין עם המלצת המבקר. בכל סיכומי הדיונים עולה הסכמה כי איום הרחפנים הוא עניין שיש לטפל בו בהקדם האפשרי. ראו לדוגמה מה אמר סגן המרטכ”ל עוד ב- 2015: “איום הרחפנים […]מהווה אתגר משמעותי לצה”ל ולכוחות הביטחון […]האיום נבחן לא רק בפוטנציאל הנזק שלו אלא גם באפקט התודעתי שלו”. בינואר 2017 המטה ללוחמה בטרור קבע דברים דומים: “כלי טיס לא מאוישים מסוגים שונים עלולים להוות איום […] בהיבטי הטרור וגם להוות איום צבאי המחייב התייחסות”.

רחפן

אז אם כולם מסכימים, למה בעצם, במשך יותר משנתיים, לא מתקבלת החלטה לגבי מי יהיה הגוף האחראי להתמודדות עם איום הרחפנים שבתוך שטח המדינה?
שימו לב לסיכום דיון שהתקיים בנושא לפני שלוש שנים: “מעמדות הגופים עולה, כי יש הסכמה רחבה כי הכלים הרחפניים מהווים איום וכי אין גוף אחד הרואה עצמו אחראי לטיפול בנושא”. קראתם נכון – אף אחד מהגופים האחראיים לביטחון המדינה לא מוכן לקחת אחריות לטיפול בנושא רחפנים בתוך שטח המדינה. המשמעות של אי-לקיחת האחריות היא קשה – אין גוף שמפעיל פיקוח על רחפנים ובפועל כל אחד יכול לעשות איתם מה שהוא רוצה.
במהלך השנתיים וחצי האחרונות הוצעו מספר פתרונות למחלוקת בין המשטרה לצה”ל לגבי האחריות לנושא – אך את כולם דחתה המשטרה. כך לדוגמא, בשנת 2017 הוצע פתרון של חלוקת אחריות לפי אזורים – פתרון שנדחה בידי המשטרה. בינתיים, אין גוף ביטחוני שאחראי, גם לא באופן זמני, על רחפנים שמקורם בתוך שטח המדינה.

יתרה מכך – המשטרה סוגרת תיקי חקירה הנוגעים להפעלת רחפנים, בנימוק שהרשות לתעופה אזרחית מוסמכת לחקור עבירות אלו, למרות שהמשטרה מודעת לכך שהסמכה כזו אינה קיימת למפקחים בפועל. ובכן, באמת אין בכוחה של הרשות לבצע אכיפה יעילה כלפי מפעילי רחפנים, שמספרם הולך ועולה, באמצעות שני מפקחים בלבד!

לסיכום כותב המבקר: “נדרש להתחיל מוקדם ככל האפשר בתהליך הארוך והמורכב של ההיערכות ברמה הלאומית למתן מענה לאיום על היבטיו השונים. תהליך מובנה, מתואם ומהיר של כל הגופים הנוגעים בדבר יסייע לגבש את המענה המיטבי ברמה הלאומית לאיום הרחפנים”.

עריכה: ניר בן-צבי

לינק לדו”ח המבקר המלא: http://www.mevaker.gov.il/he/Reports/Pages/608.aspx

פרקים קודמים בסדרת “המבקר”:

דו”ח המבקר בגובה העיניים – מינוי דירקטורים בחברות ממשלתיות

ממשיכים לפענח עבורכם את דו”חות מבקר המדינה ■ מעת לעת נצלול אל פרק בדו”חות המבקר, נביא לכם ממנו חלקים חשובים ומעצבנים במיוחד – בשפת בני אדם ■ והפעם: מה קורה עם הדירקטורים בחברות ממשלתיות? 

| מרינה פובולצקי |

למדינת ישראל כ- 80 חברות ממשלתיות המשמשות זרוע ביצועית של הממשלה – בחברות הללו נכללות כמה מהגדולות במשק ובהן: חברת החשמל, התעשייה האווירית, מקורות, הרכבת והדואר. 62 מתוך החברות הן חברות עסקיות, אלה מעסיקות כ- 60,000 עובדים, שווי נכסיהן נאמד ב- 178 מיליארד ש”ח והכנסותיהן השנתיות ב- 67 מיליארד ש”ח.

לדירקטוריון (חבר המנהלים) של כל חברה ישנם תפקידים מרכזיים ומהותיים (קביעת מדיניות אסטרטגית, הגדרת מסגרת התקציב, קביעת תקן העובדים ושכרם, ועוד) – אך חשיבות הדירקטוריון היא כפולה ומכופלת כאשר מדובר בחברה ממשלתית – אז למעשה אחראים הדירקטורים על שמירת האינטרס הציבורי והגנה על הכלכלה הישראלית ממש. היינו מקווים כי חברות ממשלתיות ינוהלו בסדר מופתי, אך למרבה הצער, לא כך הדבר.

בתחילת דצמבר פרסם מבקר המדינה דו”ח מיוחד על הנושא, ממנו עולה כי במשך שנים בחירת דירקטורים בחברות ממשלתיות נעשתה מתוך שיקולים פוליטיים וזרים, באמצעות הליכי מינוי לא שקופים ולא שוויוניים. במעגל הדירקטורים היינו מצפים למצוא את הטובים ביותר: בעלי מומחיות פיננסית, מנהלות בכירות לשעבר או פרופסורים באוניברסיטה אך בפועל חלק גדול אינם מתאימים או ראויים לתפקיד. יתרה מזאת, על פי הדו”ח, בחלק גדול מהחברות הציבוריות אין בכלל יו”ר לדירקטוריון וממוצע איוש הדירקטורים עומד על 50%!

עכשיו, תארו לעצמכם שאתם מחפשים עבודה ונתקלים במודעה הבא:

  • אנחנו יודעים בדיוק מי המועמד שאנחנו מחפשים! עם זאת, אנחנו מוכנים לתת את התפקיד גם אם את לא עומדת בדרישות, בעיקר אם השר אומר שכדאי (ואז לא יהיה סינון בכלל). אגב, גם המלצה מחבר אהוב או בן משפחה שעובדים במערכת לא תזיק.
  • אם בכל זאת תגיעי באופן עצמאי, נשלח מישהו לדבר איתך, אבל הראיון יהיה לא שיטתי ולא אחיד בהשוואה למתמודדים האחרים.  הדעה עלייך תגובש באופן סובייקטיבי וכל התהליך לא יתועד.
  • בכל מקרה, אל דאגה – אף אחד לא ישים לב מה קרה לאורך הדרך, כי המערכת הממוחשבת ששילמנו עליה הון לא מותאמת למעקב ומוחקת את ההיסטוריה של עצמה.
  • אם תתקבלי – אנו סמוכים ובטוחים שזו תהיה משרת חלומותיך! תוכלי לבחור שלא להופיע לישיבות הדירקטוריון ועדיין תמשיכי להרוויח המון כסף!  וגם לא נפטר אותך אף פעם!

נשמע מוגזם? חושבים שהתיאור חוטא לאמת? אז כמובן שהוא מתבסס כולו על ממצאי המבקר.

מי אחראי למצב הזה? על-פי חוק, האחראים למינוי דירקטורים הם שר האוצר במשותף עם השר הרלוונטי לכל חברה (לדוגמא בעבור הרכבת, זהו שר התחבורה).

ומה הפתרון? מעבר לאחריות אישית ויושר פנימי, בשנת 2013 כבר גובש רעיון שאמור לטפל בסוגיה: הקמת “נבחרת דירקטורים” שחבריה יבחרו באמצעות ועדה מיוחדת של רשות החברות. הנבחרת אמורה הייתה לשמש מאגר מרכזי וראשי ממנו יבחרו השרים חברים לדירקטוריונים השונים. בפועל, כל הליקויים שתוארו לעיל המשיכו להתקיים גם בעידן “הנבחרת”, כאשר רבים מהמינויים של השרים בוצעו שלא מהמאגר.

“עבודה משותפת של השרים ושל הרשות תוכל להניב תוצרים שישרתו את טובת החברות הממשלתיות, המדינה ואזרחיה”, כותב המבקר, “על השרים והרשות לשפר את מנגנון הבחירה של הנבחרת ולאפשר תהליך מינוי דירקטורים בחברות ממשלתיות שיהיה שוויוני, שקוף ותחרותי, ללא מעורבות של שיקולים זרים, ובהם אינטרסים פוליטיים-מפלגתיים. גיוס מועמדים טובים ואיכותיים … יגביר את אמון הציבור בשרים וברשות בפרט, ובמגזר הציבורי בכלל.”

עריכה: ניר בן-צבי
לינק לדו”ח המבקר המלא: http://www.mevaker.gov.il/he/Reports/Pages/611.aspx

פרקים קודמים בסדרת “המבקר”:

דו”ח המבקר בגובה העיניים – והפעם: טיפול המדינה בקשישים

ממשיכים לפענח עבורכם את דו”חות מבקר המדינה ■ מעת לעת נצלול אל פרק בדו”חות המבקר, נביא לכם ממנו חלקים חשובים ומעצבנים במיוחד – בשפת בני אדם ■ והיום: מה קורה עם טיפול המדינה בקשישים?

| ניר בן-צבי |

קצת רקע: בשנת 1986 חוקק תיקון לחוק הביטוח הלאומי, אשר העניק סל שירותים לקשישים הנזקקים לסיוע בביצוע פעולת יומיומיות. זוהי למעשה דרכה של המדינה לשמור על כבודם של אזרחיה הסיעודיים. בשנת 2016, 165,000 קשישים נעזרו בגמלה ותקצובה השנתי עמד על 5.8 מיליארד ש”ח (כ-8% מתקציב הביטוח הלאומי). את השירותים עצמם מעניקות מעל למאה חברות פרטיות שונות, שנבחרו בהליך מכרז.

מבקר המדינה פרסם לאחרונה דו”ח ביקורת על טיפול המדינה בקשישים סיעודיים השוהים בביתם. והממצאים, איך נאמר – מרגיזים. הצבענו עבורכם על כמה ליקויים משמעותיים מתוך הדו”ח:

  1. ראשית, המבקר קובע כי איכות הטיפול היא לעיתים לקויה באופן המסכן את בריאותם של הקשישים. הסיבה לכך היא כישלונו של הביטוח הלאומי בהפעלת מערך פיקוח והכשרה מקצועית של עובדי חברות הסיעוד. והנה נתון מדהים: 50% משעות הטיפול לקשישים במצב קשה ניתנו בידי מטפל ללא הכשרה מקצועית!
  2. תחת אפה של המדינה, מתקיים מערך דיווח שקרי על שעות טיפול שלא ניתנו בפועל, בשווי מצטבר של כ- 150 מיליון שקל בשנה! כלומר: כספי המיסים שלנו לעיתים משלמים על עבודה שלא באמת התרחשה. מחדל זה מתאפשר, בין היתר, כי ניהול שעות העבודה מתבצע בטפסים ידניים ובכך מתקיימים מצבים אבסורדיים. לדוגמה: מטפלת דיווחה בחודש בודד על 150 שעות עבודה, אשר בוצעו בחפיפה במקומות שונים במקביל.
  3. הדו”ח אומר באופן חד-משמעי: “רשויות המדינה לא נתנו את דעתן כנדרש על הצורך לתמוך בבני המשפחה המטפלים בקשישים סיעודיים, ולמעשה זנחו והותירו אותם להתמודד עם הנטל הכבד”. כל מי שטיפל בקרוב משפחה סיעודי בוודאי יזדהה עם האמירה הזו. לפי הדו”ח, כמיליון ישראלים מטפלים בבן-משפחה קשיש (אחד או יותר) וחוסר התמיכה בהם מוביל באופן עקיף נזק כלכלי למשק כולו.

העולם הולך ומזדקן וגם הזקנים נעשים זקנים יותר. דו”ח דומה נכתב כבר ב-2004, ועדה אחרת כונסה ב- 2014, ובתווך ניתנו אינספור המלצות של מומחים – אך שינוי לא נראה באופק. מבקר המדינה קורא כעת להיערכות תקציבית מחודשת, לשיפור השירות (הנה רעיון: טכנולוגיה!) ולהרחבת הפיקוח והאכיפה. את האחריות הוא מטיל על הביטוח הלאומי ובעיקר על הממונה עליו, שר הרווחה, חיים כץ.

וזה מתחבר לבעיה רחבה יותר: הביטוח הלאומי של ישראל עומד על כרעי תרנגולת. תחזיות עדכניות צופות פשיטת רגל מוחלטת שלו בעוד 30-35 שנים. התנהלות בזבזנית וחוסר תכנון ארוך טווח לא רק פוגעת בזקנים היום, אלא תפגע בכל מי שיזדקק לסיוע בעתיד (הבעיה כמובן רחבה ואינה מוגבלת רק לנושא גמלת הסיעוד).

“חוסנה של מדינה אינו מתבטא רק בעוצמתה הביטחונית והכלכלית, אלא גם בדאגה לאזרחיה הוותיקים – בני משפחותינו המה, יקירנו הזקוקים לנו”, כותב המבקר, “אנו נדרשים להבטיח שבערוב ימיו יחיה כל אדם את שארית חייו בכבוד”.

 

פרקים קודמים בסדרת “המבקר”:

דו”ח המבקר בגובה העיניים – והפעם: השת”פ בין הממשלה לסוכנות היהודית

 

ממשיכים לפענח עבורכם את דו”חות מבקר המדינה ■ מעת לעת נצלול אל פרק בדו”חות המבקר, נביא לכם ממנו חלקים חשובים ומעצבנים במיוחד – בשפת בני אדם ■ והיום: מה קורה עם המיליארדים המוזרמים מהציבור לסוכנות היהודית?

| מיה קפלן |

מבקר המדינה בדק את ההתקשרויות של משרדי הממשלה עם הסוכנות היהודית. הידעתם שכבר עשרות שנים יש תקנה המאפשרת לסוכנות היהודית פטור ממכרזים, במידה שההתקשרות “נעשית למטרות ציבוריות”? מה זה “מטרות ציבוריות”, אתם בטח שואלים. אפשר כנראה לפרש בהרבה אופנים, ומבקר המדינה אכן מתאר כיצד הסוכנות נתנה “פרשנות מרחיבה ביותר” לתקנה הזו, על-מנת לקבל פטור ממכרזים.

להמשיך לקרוא את דו”ח המבקר בגובה העיניים – והפעם: השת”פ בין הממשלה לסוכנות היהודית

דו”ח המבקר בגובה העיניים – והפעם: כשלי הטיפול הרפואי בחיילים

ממשיכים לפענח עבורכם את דו”חות מבקר המדינה ■ מעת לעת נצלול אל פרק בדו”חות המבקר, נביא לכם ממנו חלקים חשובים ומעצבנים במיוחד – בשפת בני אדם ■ והיום: מה קורה עם שירותי הרפואה בצה”ל?

חייל! החוויות ששמעת מקבלות עכשיו ביטוי בנתונים.

בקיצור נמרץ, אומר מבקר המדינה – חיילי צה”ל נאלצים לחכות הרבה יותר מידי זמן כדי לזכות לטיפול רפואי בפועל. “חיילים רבים עוברים תלאות בבואם לקבל שירות רפואי”, כותב המבקר.

כל חייל בהווה ובעבר יודע שמרפאות צה”ל אינן בית חולים אסותא, בלשון המעטה. אבל בפועל, הטיפול מצד הגופים האחראים לרפואת חיילי החובה בצה”ל, גרוע משירות הלקוחות של הוט. המבקר בדק ליקויים בהפניית החיילים למרפאות האזרחיות, וגם – כמה זמן צריך לחכות חייל בשביל לראות רופא?

להמשיך לקרוא את דו”ח המבקר בגובה העיניים – והפעם: כשלי הטיפול הרפואי בחיילים

דו”ח המבקר בגובה העיניים – והפעם: הפשיעה החקלאית בישראל

 

ממשיכים לפענח עבורכם את דו”חות מבקר המדינה ■ מעת לעת נצלול אל פרק בדו”חות המבקר, נביא לכם ממנו חלקים חשובים ומעצבנים במיוחד – בשפת בני אדם ■ והיום: על התמודדות משטרת ישראל עם הפשיעה החקלאית

| אייל גוהר |

כנראה שאת הפוסט הבא, החקלאים לא יקראו. זה מובן, כי כפי שעוד מעט תבינו, יש להם אדמה להגן עליה בגופם, בנוסף לעבודתם השגרתית.

ידעתם שהמרחב העירוני הצפוף מהווה רק כ-15% משטח מדינת ישראל? 85% משטח המדינה מוגדרים כ’מרחב כפרי’. חלק משמעותי ממרחב זה הוא השטחים החקלאיים, המאופיינים, לדברי המבקר, בהיעדר אכיפת חוק אפקטיבית מצד המשטרה. השטחים האלה עצומים (ביחס לגודלה של ישראל), מה שהופך את בעיית הפשיעה החקלאית לבעיה לאומית.

הפשיעה במרחב הכפרי פוגעת בענפי החקלאות השונים, והיא מתבטאת בגניבה של תוצרת ויבול, השתלטות על שטחי מרעה, השחתת תשתיות בשטחים חקלאיים, גניבה של בעלי חיים, גניבה והשחתה של ציוד חקלאי (לרבות טרקטורים).  מילא זה, אבל גניבה של חומרי הדברה ודישון יכולה להוות סכנה אמיתית: ניתן לייצר באמצעותם חומרי נפץ, או לחילופין – שימוש או אחסון לקוי של החומרים האלה עלול לגרום לסכנה בריאותית לציבור.

להמשיך לקרוא את דו”ח המבקר בגובה העיניים – והפעם: הפשיעה החקלאית בישראל

דו”ח המבקר בגובה העיניים – והפעם: מערך הפיקוח על הכשרות

מפענחים את דו”חות מבקר המדינה ■ מעת לעת נצלול אל פרק בדו”ח מבקר המדינה שפורסם לאחרונה ■ נביא לכם ממנו חלקים חשובים ומעצבנים במיוחד, ובשפת בני אדם ■ והפעם: הפרק על מערך הפיקוח על הכשרות.

| אייל גוהר |

בשנים האחרונות קשה מתמיד להצליח בשוק המסעדנות הישראלי. רציתם לפתוח מסעדה משלכם? 33% מעסקי המסעדנות בישראל נסגרים בשנה הראשונה להקמתם, 50% נסגרים לאחר שנתיים ו-80% נסגרים עד השנה החמישית. למרות המחירים הגבוהים, אותם אנו מרגישים בכיס שלנו, העסקים הללו נסגרים. אז למה זה קורה? ישנן כמה סיבות, ואנחנו נתמקד הפעם באחת מהן, הפיקוח על הכשרות.

להמשיך לקרוא את דו”ח המבקר בגובה העיניים – והפעם: מערך הפיקוח על הכשרות