האם בעקבות טור בקרן התחקירים משכה בז”ן תביעת השתקה כנגד פעיל סביבתי?

בז”ן, אחת המזהמות הגדולות בישראל, איימה בתביעת לשון הרע כנגד סגן עיריית ראש חיפה לשעבר, כיום פעיל איכות סביבה | האם בעקבות פרסום קרן התחקירים משכה בז”ן תביעת ההשתקה? | טור מיוחד של תומר אביטל

בז”ן החליטה לאחרונה לוותר על תביעה נגד פעיל סביבתי, אבל הפרקטיקה עדיין רווחת.

בז”ן, אחת המזהמות הגדולות בישראל, נהנתה ב- 2016 מהכנסות של כ- 4.3 מיליארד דולר. מדובר בחברה גדולה שלא חסרות סוגיות סבוכות על שולחנה. ועדיין, ראשי החברה, עובדיה עלי ואבנר מימון (האחרון התפטר לאחרונה), בחרו להקדיש זמן ומשאבים כדי לאיים בתביעות ולשגר מכתבי הפחדה לפעיל סביבתי ותיק. על מה? על כך שקטע אותם בקריאת ביניים בת שתי מילים: “לא נכון” – וזאת בתגובה לנתונים שהציגו על השקעות עתק כביכול של בז”ן להפחתת הפליטות.

הסיפור התחיל לפני כחצי שנה, בדיון במועצה הארצית לתכנון ובנייה על התוכנית של בז”ן להרחבת מפעל. למפגש הטעון הגיע גם שמואל גלבהרט, בן ה-72, שכיהן שנים רבות כחבר מועצת חיפה וסגן ראש העירייה לנושאי תכנון וסביבה והוביל מאבקים סביבתיים רבים. הדיון התחמם ובשלב מסוים יו”ר בזן עובדיה עלי ציין שעד היום החברה השקיעה כ-1.3 מיליארד שקל רק על נושאים סביבתיים לרווחת התושבים. בתגובה גלבהרט קטע אותו בקריאת הביניים “לא נכון”.

למחרת נחת בתיבת הדוא”ל של גלבהרט מכתב “התרעה לפני תביעה”. בז”ן טענה כי מדובר ב”השמצה זדונית ולשון הרע”. גלבהרט נתבע לשגר בתוך 3 ימים מכתב התנצלות ליו”ר המועצה לתכנון, שייכתב בתאום עם בז”ן. גם אם יעשה זאת, הבהירו, הם עדיין ישמרו על הזכות לתבוע אותו.

גלבהרט סירב. במקום זאת הוא ביקש מבז”ן את הנתונים על אותן ההשקעות אדירות באיכות הסביבה. בז”ן הגיבו לו כי “סוף מעשה במחשבה תחילה” והבהירו שהיה עליו ללמוד את הנושא טרם “הוצאת לשון הרע ולא בדיעבד” וסירבו להוציא הנתונים. גלבהרט ציין בעבר, שאינו מפחד ללכת לבית המשפט. לדבריו, “בהליך משפטי בז”ן סוף-סוף יחויבו לחשוף מידע שאנו מנסים לשחרר מזה שנים”.

שריפה במיכל נפט בבתי הזיקוק (באדיבות עמותת אזרחים למען הסביבה)

לאחרונה שוחחתי עם גלבהרט בשנית והוא סיפר שבז”ן מסרבים לתבוע אותו וכי הוא מעוניין בתביעה. “זו הדרך הכי יעילה להוציא את הדב מהיער, ולהוציא את האמת לאור”, השיב. “לבית המשפט הם לא יוכלו שלא למסור את הנתונים”. אלא שבבז”ן סירבו להגיב לפניות המשך ולשאלות מה מעכב את התביעה. רגע לפני ירידת המאמר לדפוס סוף-סוף הגיעה התגובה המפתיעה הבאה: “קבוצת בז”ן מכבדת את המאבק הציבורי המתנהל במפרץ חיפה וקשובה אליו. החברה השקיעה כ-1.3 מיליארד שקל בנושאי איכות סביבה ובטיחות ותוצאות ההשקעה מוכחות בשיפור הפעילות. דבריו של גלבהרט היו לא מבוססים עובדתית. יחד עם זאת, החברה החליטה שלא לתבוע ולהמשיך לשאוף לנהל דיאלוג פתוח עם ארגוני סביבה ופעילים”.

לאחרונה פרסמנו את התחקיר השני בקרן התחקירים, אותו בחר הציבור. כולו עוסק ביד הקלה של המשרד להגנת הסביבה כלפי המזהמים (בין השאר עלה כי 8 מתוך 13 מנכ”לי המשרד עברו למזהמי ענק). לאור זאת החלטנו להביא את הסיפור של גלבהרט לידי הקוראים. סיפור שמסמל את העידן שבו תאגידי ענק מתחפשים לדוד בעודם גוליית.

אנחנו בעידן שבו הופכים כל חילופי דברים קטנים ככל שיהיו להזדמנות עבור בעלי הממון להתנכל לאלו שבאים למתוח עליהם ביקורת. אפילו אם התביעות האלו כושלות, הן משיגות את המטרה – כמה גלבהרטים לא יקומו בעקבות הפחד מנקמת התאגיד? גלברט הוא הגיבור היוצא מן הכלל. הכלל כיום הוא שצריך להיות מטורף כדי להטיח בשלטון ובבעלי השררה דברי ביקורת. לתאגידים סוללה של אנשי מקצוע ומשאבים שהאדם הפשוט פשוט לא יכול עליהם.

גם התרבות הארגונית באותם תאגידים מרתקת – הרי נדרש שיתוף-פעולה מצד רבים כדי לאשר הוצאת מכתב איום שכזה. איך כל-כך הרבה אנשים, שהם אזרחים עוד לפני שהם עורכי דין/מנהלים/רואי חשבון – נותנים יד למהלך כה אגרסיבי? איך אותם אנשים יכולים לישון בלילה?

הטור פורסם גם בגלובס: http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001220513

דעה: תופעת הדלתות המסתובבות – הלם ואלם

מאת: ישי וולפוביץ’ | מנהל קמפיין מפרץ חיפה מטעם מגמה ירוקה

בתור אזרח מהקריות שהפך להיות פעיל סביבה, ובתור מי שצבר פז”ם של שנתיים וקצת של שיחות והתכתבויות בנושאי מאבקים סביבתיים-חברתיים – לכאורה, אמורות להיות לי מילים מוכנות כדי לתאר את היחס שלי לחשיפה של קרן התחקירים בשבוע שעבר בנוגע לתופעת הדלתות המסתובבות. הרי העניין הזה לא באמת חדש: על בכירים במשרד להגנת הסביבה ש”מוצאים את עצמם” בפרק ב’ בחברות שאחראיות על העוולות הסביבתיות הגדולות ביותר במדינת ישראל כבר שמענו. אבל מול רשימה מסודרת ומפורטת של שמות, פרצופים ומקומות – כפי שהוצגה לראשונה בשבוע שעבר – אני מגלה להפתעתי הלם ואלם.

כשאני חושב על זה, בלא מעט מפגשים עם בכירי המשרד להגנת הסביבה – בדיונים בועדות בכנסת, בפאנלים או באירועים ציבוריים אחרים – הרגשתי שזה אנחנו והם, הם ואנחנו. שני עולמות. שתי שפות. האזרחים והפעילים מדברים מדם ליבם, עם זיק של אש בעיניים על מה שהם רואים כפגיעה חמורה בבריאות, ברווחה או בביטחון שלהם והרגולטור משיב באיפוק ובמתינות. אנחנו קלי הדעת וצרי הראייה והם השקולים שרואים את המכלול הרחב. מפגש מתסכל שבו כל אחד מן הצדדים נתקל בקיר של אטימות. אלא שהחשיפה האחרונה מגלה שקיר האטימות הוא לא בהכרח תוצר אותנטי של מפגש בין אזרח לרגולטור, אלא פרי באושים של התנהלות מקולקלת שחוזרת על עצמה שוב ושוב ושוב.

כיצד הציבור יכול לתת את אמונו בעמדת המשרד להגנת הסביבה? מאיפה הלגיטימציה של המשרד להגנת הסביבה לדבר בשם ה”איזון” ובחינת מכלול הצרכים, כאשר בכיריו נשכרים בזה אחרי זו לעבוד עבור החברה לישראל ומשפחת עופר? “הדלתות המסתובבות” הללו פוגעות במאמצינו לשנות את המציאות הקשה בה 2,200 אנשים מתים מדי שנה מזיהום אויר בישראל ובה חברת בז”ן מקבלת צ’ק פתוח מהמדינה להרחיב את פעילותה העסקית, על חשבון הבריאות וחיי התושבים, במטרופולין חיפה – המקום הכי חולה ומוכה זיהום בארץ.

השבר הגדול של חוסר האמון, שתופעת הדלתות המסתובבות מייצרת, עלול לחלחל עמוק אל תהליכים שישפיעו על מדיניות ישראל בעתיד. צעירים, חדורי תחושת שליחות, בעלי רצון אמיתי לשרת את הציבור ולהיענות לאתגר ההשפעה על המדיניות הסביבתית בישראל, עלולים למצוא את עצמם מותשים מול החידלון המשתק של המנהלים שלהם במקרה הטוב, או לבחור בכלל לא לנסות ולהשתלב במקרה הרע. לצערנו, לפני קצת יותר משנה, גילינו שמדובר בתהליך שכבר קורה.

הגיע הזמן לעמוד לצד העובדות והעובדים הרבים במשרד להגנת הסביבה שפועלים לטובת הציבור שמשלם את משכורתם, שמשרתים אותו בנאמנות ומתוך דאגה לטובתו ולא מתוך דאגה לג’וב הבא שלהם. הגיע הזמן להוקיע את הדלתות המסתובבות, לשבור את קיר האטימות ולייצר משרד חי, מעורב ומייצר מדיניות. ובסופו של דבר, אולי אין לי כל כך מילים, כי פשוט הגיע הזמן שהמשרד להגנת הסביבה יהיה פשוט המשרד להגנת הסביבה.

טור אורח: כמה משלמים בישראל על גז מקומי לעומת מדינות שמייבאות גז?

אור לי ברלב, צדק חברתי – חדר המצב

יש אנשים שחושבים שסיפור הגז נגמר מזמן ואין להם מושג שהם ממשיכים לשלם מחירי גז מופקעים מדי חודש דרך חשבונות החשמל. נזכיר: החשמל מיוצר ברובו מגז. אז הנה כמה מספרים עדכניים לטובת מי שתוהה אם #שודהגז נמשך:

(כן!!!)

שטייניץ וחברות הגז מספרים שמחירי הגז כאן “סבירים” – 6 דולר. אבל בעולם נמשכות ירידות המחירים. מחיר החוזים המיידים בהולנד (ספוט): פחות מ-5 דולר. חוזים עתידיים: טיפה מעל 5 דולר. 

בהולנד המחיר נקבע בעיקר ע”י מחירי היבוא של גז מונזל שעלות הנזלתו והובלתו הם חלק משמעותי במחיר כ- 2.5 דולר. בישראל אין הנזלה ושינוע ולא צריך לייבא – הגז כאן! כלומר, מהמחיר בהולנד (5 דולר) תורידו 2.5 דולר ותקבלו את המחיר שצריך להיות בישראל: 2.5 דולר.

להמשיך לקרוא את טור אורח: כמה משלמים בישראל על גז מקומי לעומת מדינות שמייבאות גז?