דעה: תופעת הדלתות המסתובבות – הלם ואלם

מאת: ישי וולפוביץ’ | מנהל קמפיין מפרץ חיפה מטעם מגמה ירוקה

בתור אזרח מהקריות שהפך להיות פעיל סביבה, ובתור מי שצבר פז”ם של שנתיים וקצת של שיחות והתכתבויות בנושאי מאבקים סביבתיים-חברתיים – לכאורה, אמורות להיות לי מילים מוכנות כדי לתאר את היחס שלי לחשיפה של קרן התחקירים בשבוע שעבר בנוגע לתופעת הדלתות המסתובבות. הרי העניין הזה לא באמת חדש: על בכירים במשרד להגנת הסביבה ש”מוצאים את עצמם” בפרק ב’ בחברות שאחראיות על העוולות הסביבתיות הגדולות ביותר במדינת ישראל כבר שמענו. אבל מול רשימה מסודרת ומפורטת של שמות, פרצופים ומקומות – כפי שהוצגה לראשונה בשבוע שעבר – אני מגלה להפתעתי הלם ואלם.

כשאני חושב על זה, בלא מעט מפגשים עם בכירי המשרד להגנת הסביבה – בדיונים בועדות בכנסת, בפאנלים או באירועים ציבוריים אחרים – הרגשתי שזה אנחנו והם, הם ואנחנו. שני עולמות. שתי שפות. האזרחים והפעילים מדברים מדם ליבם, עם זיק של אש בעיניים על מה שהם רואים כפגיעה חמורה בבריאות, ברווחה או בביטחון שלהם והרגולטור משיב באיפוק ובמתינות. אנחנו קלי הדעת וצרי הראייה והם השקולים שרואים את המכלול הרחב. מפגש מתסכל שבו כל אחד מן הצדדים נתקל בקיר של אטימות. אלא שהחשיפה האחרונה מגלה שקיר האטימות הוא לא בהכרח תוצר אותנטי של מפגש בין אזרח לרגולטור, אלא פרי באושים של התנהלות מקולקלת שחוזרת על עצמה שוב ושוב ושוב.

כיצד הציבור יכול לתת את אמונו בעמדת המשרד להגנת הסביבה? מאיפה הלגיטימציה של המשרד להגנת הסביבה לדבר בשם ה”איזון” ובחינת מכלול הצרכים, כאשר בכיריו נשכרים בזה אחרי זו לעבוד עבור החברה לישראל ומשפחת עופר? “הדלתות המסתובבות” הללו פוגעות במאמצינו לשנות את המציאות הקשה בה 2,200 אנשים מתים מדי שנה מזיהום אויר בישראל ובה חברת בז”ן מקבלת צ’ק פתוח מהמדינה להרחיב את פעילותה העסקית, על חשבון הבריאות וחיי התושבים, במטרופולין חיפה – המקום הכי חולה ומוכה זיהום בארץ.

השבר הגדול של חוסר האמון, שתופעת הדלתות המסתובבות מייצרת, עלול לחלחל עמוק אל תהליכים שישפיעו על מדיניות ישראל בעתיד. צעירים, חדורי תחושת שליחות, בעלי רצון אמיתי לשרת את הציבור ולהיענות לאתגר ההשפעה על המדיניות הסביבתית בישראל, עלולים למצוא את עצמם מותשים מול החידלון המשתק של המנהלים שלהם במקרה הטוב, או לבחור בכלל לא לנסות ולהשתלב במקרה הרע. לצערנו, לפני קצת יותר משנה, גילינו שמדובר בתהליך שכבר קורה.

הגיע הזמן לעמוד לצד העובדות והעובדים הרבים במשרד להגנת הסביבה שפועלים לטובת הציבור שמשלם את משכורתם, שמשרתים אותו בנאמנות ומתוך דאגה לטובתו ולא מתוך דאגה לג’וב הבא שלהם. הגיע הזמן להוקיע את הדלתות המסתובבות, לשבור את קיר האטימות ולייצר משרד חי, מעורב ומייצר מדיניות. ובסופו של דבר, אולי אין לי כל כך מילים, כי פשוט הגיע הזמן שהמשרד להגנת הסביבה יהיה פשוט המשרד להגנת הסביבה.

הגב

Be the First to Comment!

Notify of
avatar