כך ניסה בכיר במשרד להגנת הסביבה לסתום לי את הפה

שלמה כץ, מנהל מחוז צפון במשרד להגנת הסביבה, ופעילת הסביבה ליאורה אמיתי – הפגנה מול מפעל “חוד פלדה” באזור התעשייה של עכו, 24.12.2006 (צילום: שמואל פרנדזל)

תביעת ההשתקה שהגיש נגדי שלמה כץ, מנהל מחוז חיפה במשרד להגנת הסביבה, לא התבררה לבסוף בבית המשפט, אך מה שעומד מאחוריה ראוי לבוא למשפט הציבור | חלק שני לתחקיר “המשרד לסידור עבודה

ליאורה אמיתי | קרן התחקירים | 15.01.2018

ב-26 ליוני 2016 הגיש נגדי מנהל מחוז חיפה של המשרד להגנת הסביבה תביעת לשון הרע. המנהל, שלמה כץ, טען שפגעתי בשמו הטוב בדברים שצוטטו בשמי בתוך כתבת תחקיר שהתפרסמה ב”וואלה”. התביעה הוגשה 19 יום לאחר פרסום התחקיר, אך כללה לא פחות מ-136 עמודים. כץ הגיש את תביעתו באופן אישי, אך מכתב התביעה ניכר כי השתמש במידע פנימי שמצוי בידיו ובשליטתו מתוקף תפקידו כמנהל מחוז, תוך שהוא נעזר בבעלי תפקיד נוספים שכפופים אליו.

בתביעה טען כץ כי הדברים שהתפרסמו בשמי בכתבה פגעו בו ובשמו הטוב, ולכן הוא דורש פיצוי כספי בסך 33.5 אלף שקל ופרסום תיקון והתנצלות. בכתבת התחקיר של עדי חשמונאי נחשף ניגוד העניינים של כץ: כמנהל מחוז חיפה הוא אמור לאכוף את החוק על קבוצת המפעלים המזהמים ביותר במדינה – בז”ן (בתי זיקוק לנפט בע”מ), אך בכל שבע השנים שבהן כיהן בתפקיד היתה בת דודתו היועצת המשפטית של בז”ן. כץ בחר שלא לציין בתביעתו נגדי כי בעקבות החשיפה של חשמונאי הוא הושעה מתפקידו בכל הנוגע לפיקוח על המפעלים הללו. ההשעייה התרחשה ב-12 ליוני 2016, כעשרה ימים לפני שהגיש נגדי את התביעה.

את הדברים שלי שצוטטו ב”וואלה” נתבקשתי לתת מיד לאחר דיון סוער על הזיהום בחיפה שהתקיים באותו היום בוועדה לביקורת המדינה בכנסת. באמצעות המחשב הנייד ניסחתי מספר משפטים, ורק לאחר שבדקתי היטב כל משפט וכל מילה, שיגרתי אותם לכתבת “וואלה”. מעבר לכך שאין לי שום עניין לפגוע אישית באף אדם, המודעות לכך שניתן לתבוע אותי על דברים שאני אומרת מכוונת אותי ומדייקת אותי תמיד. בין השאר ציינתי בדבריי שמנהל המחוז לא אכף כראוי את חוקי הסביבה נגד בתי הזיקוק, למרות שאלה עברו על החוק וגרמו לזיהום חמור.

דבריי התמציתיים באותה כתבה לא הביעו רק את דעתי האישית כאזרחית ותושבת הצפון, אלא גם כפעילת סביבה ותיקה ומנהלת העמותה “אזרחים למען הסביבה“. דבריי שיקפו עמדה ציבורית רחבה, שבבסיסה עומדת הטענה כי רשויות המדינה בכלל, והמשרד להגנת הסביבה בפרט, כשלו במשימתם להגן על תושבי מפרץ חיפה מפני המפגעים הסביבתיים החמורים שגרמו לתחלואה חמורה ועודפת בקרב התושבים.

שלמה כץ (צילום: אזרחים למען הסביבה)

איתי רום פרסם את דבר תביעת ההשתקה בתכנית “לילה כלכלי” בערוץ 10, וציין שמדובר במקרה תקדימי שבו בכיר במשרד להגנת הסביבה תובע אישית פעילה חברתית. רום ציין כי בכתב התביעה שכץ עצמו הגיש לבית המשפט, נמצאים מסמכים מהם עולה כי אכן לא ביצע את עבודתו כראוי.

תביעת ההשתקה מוגשת – ונמחקת

תביעת השתקה היא שימוש לרעה בהליכי משפט, לא על מנת להשיג צדק אלא כדי לסתום פיות. המטרה היא להתיש את הנתבע בעצם העלות והמשאבים הנדרשים לקיום המשפט, גם אם העילה לקיומו מופרכת והסיכוי לניצחון של התובע קלוש. תביעת השתקה תוגש בדרך כלל נגד אדם פרטי, ולא נגד גוף חזק.

כץ תבע אותי אישית ולא את הארגון שאותו ניהלתי ובשמו פעלתי במשך 16 שנים, “אזרחים למען הסביבה“. גם מערכת “וואלה” והכתבת לא היו בין הנתבעים. המנהל הבכיר במשרד להגנת הסביבה גם לא פנה למערכת “וואלה” או לכתבת כדי להסיר מהכתבה הנמצאת באתר, את המשפטים בגינם תבע.

כץ הגיש את תביעתו לבית המשפט לתביעות קטנות תוך שהוא יודע היטב כי אינו אותו “אזרח קטן” הזקוק להקלות אשר מעניק הדיון בבית המשפט לתביעות קטנות. להיפך, במקרה הזה הוא הצד החזק, שמחזיק בכל המידע ובצוות של פקידים שגם עזרו לו בהכנת התביעה ובניהולה, ואילו הנתבעת היא פעילה סביבתית שניהלה בזמן הגשת התביעה ארגון שהוא אמנם ותיק ומקצועי אך דל אמצעים.

נאלצתי לגייס תרומות לכיסוי הוצאות המשפט, וזאת בתקופה שבה הארגון שבראשו עמדתי שרוי בקשיים תקציביים ממושכים. הזמן שהקדשתי לטיפול בנושא פגע בין השאר בפעילות השוטפת שלי בניהול הארגון ובמאמציי לגייס לו משאבים.

עוד קודם לתביעה עצמה, נשלח אליי ב-13 ליוני 2016, שישה ימים לאחר פרסום הכתבה, מכתב התראה. המכתב נשלח תוך שכץ עושה שימוש בנייר הלוגו של המשרד להגנת הסביבה, במה שנראה כניסיון להטיל עליי אימה ולגרום לי לחשוב שמשרד ממשלתי מתכוון לתבוע אותי. כך מצאתי את עצמי פונה מספר פעמים ללשכה המשפטית של המשרד להגנת הסביבה כדי לברר האם המכתב הוא אכן התראה מטעם המשרד. לא קיבלתי מענה ברור לפניותיי ורק אחרי שקיבלתי את כתב התביעה עצמו התברר כי מדובר בכלל בתביעה פרטית של כץ עצמו.

כאמור, כץ הפנה את התביעה לבית דין לתביעות קטנות, למרות שבכך ויתר על האפשרות לתבוע סכום עצום ומרתיע, סממן נוסף של תביעת השתקה שלא התקיים במקרה זה. יתכן שכץ בחר בבית הדין לתביעות קטנות משום ששם לא ניתן להשתמש בייצוג משפטי. אני רציתי להפוך את הקערה על פיה. אם פקיד ממשלתי בכיר מעוניין להרתיע אותי מלהביע דעה, לא אתן לו לנהל את ההצגה על אש קטנה. כץ בחר לתקוף כמה משפטים שכתבתי? אני הייתי מעוניינת לנצל את ההזדמנות ולהציג בפני בית המשפט את הסוגיה העקרונית כולה. הגשתי בקשה להעביר את התביעה לבית משפט השלום.

ב-14 לנובמבר 2016 קיבל השופט ניר זיתוני את בקשתי. “די בחומר המצוי בתיק כדי להתרשם כי התביעה שלפניי מעוררת שאלות עקרוניות שיש להן השלכה החורגת מהצדדים עצמם. הנתבעת טוענת כי מדובר בתביעת השתקה נגד פעילה סביבתית המוגשת ע”י פקיד ממשלתי בכיר בעקבות ביקורת אותה הביעה על פעילותו במסגרת תפקידו. פסק דין בתביעה שכזו, למרות שאינו מחייב או מנחה, יכול להשפיע על התנהלות של פקידים בכירים ומנהלי עמותות במקרים דומים בעתיד”.

בהתאם להחלטת זיתוני, שלמה כץ נדרש לשלם הפרשי אגרה ולצרף את כל המסמכים שיש לצרף בסדר דין מהיר. כיוון שלא שילם את הפרשי האגרה במועד, הגשתי בקשה למתן החלטה והודעתי על כוונתי להגיש בקשה נפרדת להוצאות.

שלמה כץ (צילום: אזרחים למען הסביבה)

בחמישי לפברואר 2017 הגיש כץ לבית המשפט בקשה לעיון מחדש בהחלטת השופט על העברת הדיון לבית משפט השלום, או לחילופין למחוק את התביעה ללא הוצאות. את בקשתו השעין כץ על טענות שונות ובתוכן הטענה כי בעת האחרונה יש “תפנית חיובית” במערכת היחסים בין המשרד להגנת הסביבה לבין ארגוני הסביבה (טענה מופרכת לכל מי שמכיר את הנעשה במשרד ובארגונים) וכן מתוך “העדפה ברורה של האינטרס הציבורי על פני האינטרס האישי”. מול טיעוניו הוגשה תגובתי לבית המשפט והשופט סיים את הפרשיה במהירות מרשימה כאשר פסק ב-12 למרץ 2017 על מחיקת התביעה והטיל על כץ לשלם לי הוצאות בסך 1,000 שקל.

הרקע האמיתי להגשת התביעה

תביעת ההשתקה שלי לא קיבלה את יומה בבית המשפט. לא התרחש דיון באולם ומעולם לא הגעתי להגיש כתב הגנה. ההתדיינות נעשתה כולה בהתכתבות מול בית המשפט. כץ קיבל כנראה רגליים קרות, והשתיק את תביעת ההשתקה שהוא עצמו הגיש.

הגם שמדובר בתביעה אישית ופרטית, יש לה, כפי שציין השופט, השפעות והשלכות עקרוניות. גם בניסוח טענותיו כץ חזר פעם אחר פעם על כך ש”המשרד” פעל או לא פעל, ולא “אני” פעלתי או לא פעלתי. ואכן, בכל הזמן הזה ליוותה אותי הידיעה שהתביעה הזאת היא קצה קטנטן של דבר מה גדול הרבה יותר, שאיני יודעת עד הסוף את ממדיו. אבל מה שכן ידעתי, מטריד ביותר. בהיערכות שלי לכתיבת כתב ההגנה גיליתי עוד מידע רב, בנוסף לזה שהיה ידוע לנו כבר, בנוגע להתנהלות של המשרד להגנת הסביבה, המחוז החיפאי שלו ושל כץ עצמו.

זמן קצר לאחר פירסום הכתבה של איתי רום על התביעה של מנהל המחוז נגדי, שיגר אלי כץ מכתב שמציע גישור. לא הבנתי איך יתכן שמהלך כל כך נחרץ ונחוש מצידו מופנה פתאום לגישור. על מה ניתן להתגשר פה? אם ישנה אפשרות להידברות, מדוע הוגשה תביעה מלכתחילה? אולי היא נועדה ליצור מצג מסוים מול הממונים עליו במשרד או הכפופים לו במחוז?

כדי לענות על השאלות הללו צריך להבין קצת יותר את הרקע – המאבק העוצמתי של ארגונים ופעילי בריאות וסביבה, מול בעלי הון שמחזיקים את המפעלים המזהמים, כשבתווך נמצא המשרד להגנת הסביבה ובייחוד הנהלת המחוז שלו בחיפה, שבמפרצה נמצא ריכוז המפעלים המזהמים הגדול ביותר בארץ.

בשנים האחרונות נפגשתי פעמים רבות, יחד עם פעילי סביבה אחרים, עם נציגי המשרד להגנת הסביבה, שבאופן קבוע טענו להפחתת הפליטות של המפעלים המזהמים ואף הציגו נתונים התומכים בכך. את הסחורה הזו לא קנינו. רק לאחר שיצרנו גל מחאה מגובה בתחקירים עיתונאיים, שהביאו לשינוי תודעתי משמעותי בפריפריה החיפאית, יזם השר להגנת הסביבה דאז, אבי גבאי, תכנית לאומית שאפתנית שמטרתה הפחתת זיהום האוויר בכלל וזיהום תעשייתי בפרט ב-50% עד שנת 2018.

אלא שסעיפי התקציב שגוייסו הושקעו כמעט כולם בהפחתת זיהום האוויר מתחבורה ולא מתעשייה. המשרד בירושלים או המחוז בחיפה היו יכולים לגייס מומחים בינלאומיים בתחומים הרלוונטיים כדי שיערכו סקר מקיף על המצב לאשורו במפרץ חיפה במטרה לתת פתרונות משמעותיים ואמיתיים להקטנת היקף הזיהום, התחלואה והתקלות המרובות שמתרחשות במתחם הדליק והנפיץ הזה. במקום זה גוייס דובר. אולי בכדי לשכנע אותנו ואת הציבור שאכן התכנית רצינית ועושה פלאים. מה שהוגדר כ”גיוס אמון התושבים”, בעלות של 50 אלף שקל, עורר יותר את התחושה שהמלחמה היחידה אותה מנהל המשרד להגנת הסביבה היא תדמיתית.

ואנחנו דאגנו שלדובר תהיה עבודה. מראשית 2016 מתחוללת סערה ציבורית ותקשורתית על רקע פרסום נתונים ומחקרים על התחלואה העודפת באזור מפרץ חיפה והקשר בינה לבין הזיהום באיזור. חשוב להדגיש: הטענה הקבועה של המשרד ושל התעשייה היא שהמפעלים בחיפה לא חרגו בשנים האחרונות מתקני איכות האוויר.

מפרץ חיפה (צילום: יוסי מרחב)

בראשית מרץ 2016 מפרסמת עדי חשמונאי ב”וואלה” כתבת תחקיר בה היא חושפת לראשונה את הסילופים במשרד להגנת הסביבה. שורה של מסמכים מעידים באופן ברור על החריגות של מפעלי בז”ן מהתקנים המותרים ועל הזיהום שהם מייצרים. מסמכים שהוסתרו עד אז מהעין הציבורית, ושאותם לא הצלחנו לחשוף עד אז, למרות אינספור בקשות חופש מידע ואף ניצחון בשתי תביעות מנהליות שהגשנו נגד המשרד להגנת הסביבה במטרה לחשוף את המידע המרשיע על המפעלים. המשרד נאלץ לשלוח לנו מידע ולשלם את הוצאות המשפט, אבל את המידע המסוים הזה, לא העביר לידינו.

המידע אותו חשפה חשמונאי שפך אור קודר על התנהלות הדרג הבכיר של המשרד. ימים ספורים לפני כן ישב השר גבאי באולפן “וואלה” ואמר “יש שם הרבה מפעלים – שכל אחד עומד בתנאים, אין שם מפעלים שפועלים בניגוד לחוק”. כעת היה נראה באופן ברור שמישהו שתל בפיו מידע לא נכון.

עליית מדרגה במאבק

בעקבות הדברים החמורים הללו התקיים אצלנו דיון רציני בצוות: האם ממשיכים לעבור על הדברים לסדר היום ומסתפקים במתיחת ביקורת בתקשורת וברשתות החברתיות, או לראשונה – עושים מעשה. החלטנו שכבר אי אפשר להסתפק רק באמירה החוזרת ונשנית במשך שנים על כך שהמשרד להגנת הסביבה מתפקד בפועל כמגן על התעשייה. וכך, אספנו ראיות על מספר בכירים במשרד להגנת הסביבה שאת שמותיהם לא פרסמנו, ובראשון למרץ 2016 הגשנו – בצעד חסר תקדים בזירה שלנו – פנייה רשמית וממוסמכת לד”ר אביחי מנדלבליט, היועץ המשפטי לממשלה, בבקשה לפתוח בחקירה פלילית נגד אותם בכירים בחשד לעבירות הפרת אמונים ואי מילוי חובה רשמית לפי סעיפים 284 ו-285 לחוק העונשין, בקשר למחדל הטיפול בזיהום הסביבתי באזור מפרץ חיפה.

אל הפנייה צירפנו אמירות נוקבות של מספר נבחרי ציבור. “עוד בימי כמנכ”לית מגמה ירוקה ואחר כך גם כמנכ”לית הפורום הישראלי לאנרגיה, אני נתקלת בפקידות שמובילה תהליכים והחלטות הרות גורל ממניעים נסתרים ובניגוד לאינטרס הציבורי”, כתבה לנו חברת הכנסת יעל כהן פארן, “לאחרונה קראתי אף לחקירה פרלמנטרית לבחינת הכשלים שהובילו לתחלואה הגבוהה בחיפה. משלא התקבלה בקשתי אין מנוס מלפנות ליועמ”ש לערוך בדק בית, ולחקור את בכירי המשרד, אולי כך נגלה מה מניע את הפקידות. לצערי תופעת הדלת המסתובבת נפוצה מדי במשרדי הממשלה, ופקידים רבים מוצאים את עצמם עובדים באותם מפעלים עליהם פיקחו בעודם עובדי מדינה”.

היה ברור שעלינו מדרגה וש”על זה עוד נחטוף”. חבר שמכיר אותנו שנים אמר שכל עוד עשינו גלים קטנים לא הטרדנו אף אחד יותר מדי, אבל עכשיו הפכנו לאיום ממשי. העובדה שמעולם לא פרסמנו את שמות הבכירים עליהם דיווחנו ליועץ המשפטי לממשלה הפכה רבים וטובים לנאשמים, אבל מי שידע שהוא עושה את עבודתו נאמנה לא חשש מהמהלך.

כך קרה שכשחודשים ספורים לאחר מכן העברתי ביקורת אישית וגלויה על שלמה כץ, בכתבת התחקיר של חשמונאי ב”וואלה”, האווירה במשרד להגנת הסביבה היתה כבר טעונה מאוד.

האריה של כץ

זו לא היתה הפעם הראשונה ששלמה כץ מגיע לבית המשפט בשל ענייניו האישים בהיותו בכיר במשרד להגנת הסביבה. בשנת 2006, כשעבד כמנהל מחוז צפון במשרד, הוא היה הנתבע. רשות שמורות הטבע תבעה את כץ בשל עבירה על חוקי הסביבה, אחרי שנתפס נוהג על אופנוע בחוף הבונים, שמורת טבע האסורה לכניסת כלי רכב. עורך הדין שנשכר אז על ידי כץ הוא אריה נייגר. נייגר אינו סתם פרקליט. הוא היועץ המשפטי של התאחדות התעשיינים ונחשב לאחד מבכירי הפרקליטים המייצגים מפעלים בתיקים של עבירות סביבתיות, בהן חריגה מתקני איכות אוויר. נייגר מייצג חברות אנרגיה ואת בתי הזיקוק ואף רשום כלוביסט מטעמם בתחומים האלה.

שריפה במיכל נפט בבתי הזיקוק (צילום: אזרחים למען הסביבה)

כץ בחר אם כן בעורך הדין של החברות שעליהן הוא אמור לאכוף את החוק ושמולן הוא צריך לעמוד בדיונים בבתי המשפט ובוועדות הכנסת. שמו של נייגר עלה גם בחשיפה של חשמונאי ב”וואלה”, שנים אחר כך, על בת דודתו של כץ: “בקבוצת בז”ן הסבירו כי הקבוצה נעזרת בשירותיו של עו”ד חיצוני, וכי עו”ד מינצר [בת דודתו של כץ] לא נטלה חלק פעיל בדיון עצמו. ואולם, גם זהותו של היועץ המשפטי החיצוני של הקבוצה, עו”ד אריה נייגר, העלתה חשש לניגוד עניינים. לפני כעשר שנים שכר כץ את שירותיו של עו”ד נייגר בעקבות הליך דין משמעתי שנפתח נגדו”. כץ נדרש לבצע עבודות שירות, אך הצליח להיחלץ בעזרת עורך דינו מהרשעה שהיתה מסיימת את הקריירה שלו במשרד להגנת הסביבה. שלוש שנים אחר כך מונה למנהל מחוז חיפה עתיר המפעלים המזהמים, שנייגר מייצג חלק מהם.

נייגר הוא רק דוגמה. הקשר בין התאחדות התעשיינים, המשרד להגנת הסביבה בכלל ומחוז חיפה בפרט הוא הדוק ומרשים במיוחד. כך למשל, באופן סימבולי, כאשר כץ נכנס לתפקידו במחוז חיפה התקיים שייט מיוחד לכבודו של מנהל המחוז הפורש, רוברט ראובן. האירוע מומן על-ידי התעשיינים. התעשיינים הם גם אלה שהעסיקו את רוברט ראובן לאחר פרישתו. עוד באותו נושא ניתן לקרוא בכתבה שפרסמתי כאן לאחרונה.

בינואר 2014 השתתפתי ברב-שיח בנושא תעשייה הכימית הפועלת בלב אוכלוסיה, שנערך במסגרת ביקור של תכנית הסגל הבכיר של נציבות שירות המדינה. הפאנל התקיים בבז”ן ולא במשרדי הממשלה, והדוברים בו היו בין היתר שלמה כץ, מנכ”ל בז”ן דאז אריק יערי ואני. לאחר שכל הדוברים הציגו את דבריהם, אמר ניצן חן, מנהל לשכת העיתונות הממשלתית שנכח בדיון, כי דבריו של שלמה כץ נשמעים תמוהים, מאחר שעל אף שהוא הרגולטור, הוא נשמע בדיוק כמו מנכ”ל בז”ן. זאת למרות שמדובר במפעל הכי מזהם במדינה, בעל היסטוריה רצופת אי-ציותים לחוק.

מי מפקח על קבוצת בז”ן

בהמשך וכהיערכות לתיק שיתנהל בבית משפט השלום, יצאנו לבדוק מה קרה מאז השעייתו של כץ מתפקיד האכיפה על קבוצת בז”ן. האם הוגברה האכיפה? האם משהו משמעותי השתנה?

לתפקיד האכיפה על מפעלי בז”ן, שכץ הוחרג ממנו בשל הקשר המשפחתי ליועצת המשפטית של המפעלים, מונתה תמר בר-און. בר-און ניהלה במקביל את האגף לאבק מזיק במטה הארצי של המשרד להגנת הסביבה בירושלים, ולא היתה כפופה כלל למנהל מחוז חיפה. היא היתה מגיעה למשרד בחיפה בכדי לנסות לפעול בתנאים בלתי אפשריים, מאחר שהעובדים שעמדו לרשותה כדי לבצע את פעולות האכיפה על המפעלים המזהמים ביותר במדינה, היו כפופים למנהל שאותו החליפה.

חודשיים בלבד לאחר שמונתה – התפטרה. שיחה עם גורם בכיר במשרד להגנת הסביבה סיפקה הסבר אפשרי להתפטרות המהירה: “היא לא עושה את העבודה בעצמה, אלא צריכה להפעיל את האנשים של מחוז חיפה. אם שלמה כץ רצה לשים רגליים למישהו אחר, כי רצה לשדר שאף אחד לא יכול לעשות את זה כמוהו והוא זה שנותן לעובדים הערכות עובד, הוא יכול היה לעשות זאת בקלות”. את מקומה של בר-און תפסה סגניתו של כץ, נורית שטורך. כך יצא שהאחראית על האכיפה והפיקוח על תשלובת המפעלים המזהמת ביותר בארץ, כפופה לאותו אדם שמנוע מלעסוק בנושא.

נורית שטורך (צילום: dovblog)

הפיקוח על קבוצת בז”ן הוא אחת המשימות המורכבות והחשובות של המשרד להגנת הסביבה ומוטלת בעיקרה על מחוז חיפה של המשרד. מדובר בקבוצת המפעלים בעלי ההשפעה הסביבתית הגדולה ביותר במדינה. קבוצת בז”ן כוללת ארבעה מפעלים: בתי הזיקוק לנפט חיפה, כרמל אולפינים, גדיב ושמנים בסיסיים חיפה.

כל המפעלים הנ”ל, כל אחד בנפרד וכולם ביחד כקבוצה, מדורגים במקומות שליליים מאד כבר שנים רבות, הן במדדי ההשפעה הסביבתית השלילית והן במדדי אי הציות לחוקי הסביבה, וזאת לפי נתוני המשרד להגנת הסביבה. בכל המפעלים הללו אירעו בשנים האחרונות עשרות ואף מאות תאונות, תקלות ואירועי חומרים מסוכנים אשר המשרד אמור לפקח אליהם ולדאוג שלא יישנו. כיצד כל זה יתבצע לאחר שנמצאו ניגודי עניינים בצמרת המחוז?

עמותת “אזרחים למען הסביבה” שלחה ב-23 לאוגוסט 2016 מכתב לשר להגנת הסביבה, מבקר המדינה, היועץ המשפטי לממשלה ונציבות המדינה. תחת הכותרת “ליקויים בהחלטות על מינוי פקידים לפיקוח על קבוצת בתי הזיקוק במחוז חיפה במשרד להגנת הסביבה‎” נכתב כי העמותה “רואה בהחלטה להטיל את מלאכת הפיקוח על המפעלים הנ”ל על הגב’ שטורך פגמים רבים ומבקשת את התערבותכם בעניין […] מכל האמור כאן עולה כי יש להעביר את מנהל המחוז מתפקידו לאלתר. עד אז, יש להפקיד את מלאכת הפיקוח על מפעלי הקבוצה בידי גורם מקצועי, המוסמך לטפל בנושא ושאינו כפוף למנהל המחוז”.

היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט השיב כי הוא מסתפק בהסדר ניגוד העניינים שנערך בעקבות הגילוי באשר לשלמה כץ, ואשר במסגרתו נקבעו מגבלות שונות, לרבות העברת סמכויותיו של כץ לסגניתו, וכי לאור המגבלות הנ”ל אין הצדקה להעבירו מתפקידו. לטענה לגבי חוסר המומחיות של הסגנית, שהיא מתכננת במקצועה ובתפקידה, לא התקבלה שום התייחסות. אף אחד מהנמענים האחרים לא השיב.

תחנת רכבת במחוז חיפה

במקביל, וגם כן כהכנה לכתב ההגנה, פניתי למספר עובדי המשרד להגנת הסביבה בעבר ובהווה. חלקם נמנים על הסגל הבכיר של המשרד. אחת העובדות שגיליתי היא שתחלופת כוח האדם במחוז חיפה גבוהה באופן מעורר תמיהה. “לא כיף לעבוד תחתיו”, נאמר לי בצורה מפורשת על ידי אחד העובדים. גורם שעבד במחוז צפון של המשרד להגנת הסביבה, אותו ניהל כץ במשך יותר מעשור, סיפר על תלונות נגד כץ מצד העובדים, שהועברו אל הממונים עליו עוד בטרם החל את עבודתו במחוז חיפה. “הקושי לעבוד מול כץ הוא קושי ידוע והדבר פוגע משמעותית בתפקוד”, אמרה לי בכירה במשרד.

כ-30 עובדים יש במחוז חיפה של המשרד להגנת הסביבה. בתקופה של כשבע שנים בה כץ ניהל את המחוז, יותר ממחצית מהם עזבו – 17 במספר. זאת מלבד שני עובדים שפרשו. כיצד משרד ממשלתי שבו נדרשת מיומנות ובקיאות וצבירה של ידע ארגוני, יכול לתפקד ביעילות בקצב כזה של תחלופת כוח אדם? מהתחקיר שערכתי בשל התביעה של כץ עלתה תמונה של מחוז המתקשה בביצוע אחת ממטרותיו המרכזיות: ניהול אכיפה ופיקוח על המפעלים הכי מזהמים במדינה.

נראה כי האופן בו תופס כץ את תפקידם של עובדי הממשלה שתחת מרותו, בא לידי ביטוי גם בתביעה שהגיש נגדי. על פי החשד ניצל כץ את כישורי רכז האכיפה הכפוף לו, עו”ד סלאם חלומי, כדי לכתוב את התביעה נגדי. גורמים במשרד אומרים כי הסיבה שעובדים ממשלתיים השתתפו בהכנת התביעה היא משום שנבדקה אפשרות להגיש את התביעה באמצעות המדינה, אפשרות שנפסלה לבסוף. עוד הם טוענים כי עובדי המחוז נפגעו אישית מהדברים שאמרתי על הבוס שלהם, ולכן שמחו לשתף פעולה. כך או כך, החשד לניצול הסמכות, בעניין זה כמו גם בנושאים אחרים, נחקר בשנתיים האחרונות בנציבות שירות המדינה.

אבל להתנהלות כזו יש השלכות שחורגות הרבה מעבר ליחסי עובד מעביד במשרד ממשלתי. אם יתברר הדבר כנכון – שרכז האכיפה במחוז חיפה של המשרד להגנת הסביבה היה טרוד בהכנת תביעה נגד פעילת סביבה, במקום להיות עסוק בכל שעות העבודה שלו בפעולות אכיפה נגד גורמים מזהמים ובראשם קבוצת בז”ן, ברור שהדבר משליך על עצם פעילות המשרד. וכשמדובר בעובד שאמור היה להיות כפוף  למנהלת שהובאה מרחוק בשל ניגוד עניינים של מנהל המחוז, הדבר חמור פי כמה.

לפי החשד, כץ ניצל את סמכותו באופן נוסף. כשקיבלנו את כתב התביעה התברר לנו כי כץ פעל כדי להוציא מסמכים מהמשרד להגנת הסביבה ולהשתמש בהם לצורך התביעה האישית, לכאורה ללא המגבלות שמטיל חוק חופש המידע. זהו אותו חוק שהאזרח הרגיל צריך לפנות במסגרתו כדי לקבל מידע ממשלתי, לשלם אגרה ולהמתין את המועדים הקבועים בחוק. כץ, כך נראה, פשוט ניצל את הנגישות שיש לו מתוקף תפקידו למידע הממשלתי.

לפני הפרסום נעשתה פנייה לכץ כדי לקבל את תגובתו לדברים, אך למרות שהתביעה שהגיש היתה תביעה אישית, אמר כי אינו יכול להגיב עליהם והפנה אותי לדוברות המשרד להגנת הסביבה. משם, בתגובה לתמצית הטענות שבמאמר, נמסר כך: “כלל הטענות הנזכרות במסמך נמצאות בחקירה בנציבות שירות המדינה, ועל כן מר שלמה כץ וכן המשרד להגנת הסביבה מנועים מלענות עליהן באופן פרטני וכן מלמסור פרטים נוספים בנושא. באשר לטענה הנוגעת לעו”ד אריה נייגר, שייצג את מר שלמה כץ אישית לפני כעשור: יובהר, כי מר כץ אינו מנוע מלטפל בענייני לקוחותיו של עו”ד נייגר – ועמדה זו נמסרה לו זה מכבר גם על ידי היועצת המשפטית של המשרד להגנת הסביבה”.

אפילוג

ב-6 לאפריל 2017 נפגשה במקרה עמיתתי, עו”ד ג’מילה הרדל-ואכים, עם כץ בבית המשפט המחוזי. כץ רצה להגיד לה דבר מה, אחרי שווידא שהוא אינו מוקלט. “פסק הדין מצוין מבחינתי למרות האלף שקל [שחוייב לשלם כהוצאות משפט]”, אמר הפקיד הממשלתי הבכיר, כשהוא מתייחס לפסיקה שמחקה את התביעה שהגיש, “כי מבחינתי השגתי את מה שרציתי. ליאורה הורידה פרופיל”.

(איור: נדב רוזנבלום)

מאמר זה הופק על-ידי קרן התחקירים, גוף תקשורת עצמאי הפועל במימון והכוונת הציבור. המאמר מובא בהמשך לתחקיר אודות תופעת הדלתות המסתובבות במשרד להגנת הסביבה, אשר נושאו נבחר בהצבעה על-ידי ציבור התומכים של הקרן. תחקיר וכתיבה: ליאורה אמיתי | עריכה: שוקי טאוסיג, תומר אביטל, ניר בן-צבי | ייעוץ משפטי: עו”ד אילן יונש | הפקה: גיא מרגלית, ניר בן-צבי | חברי קרן התחקירים: מאה ימים של שקיפות | העין השביעית | צדקחברתי – חדר המצב | הכלכלה האמיתית | פואנטה

 

הגב

Be the First to Comment!

Notify of
avatar